מה אנחנו אוהבים בחולונייה? תנו לנו מתאזרח שחשוד כישראלי הכי טוב בליגה, וזה יביך אותנו. תנו לנו את כוכב העתיד מנבחרת העתודה, ונשאל מה מגיע לנו כל הטוב הזה. תנו לנו קבוצה שבנויה וחתומה כבר באוגוסט, ונחכה שעמי מנור, היו"ר המיתולוגי מהניינטיז, יגיד שאין כסף ואין קבוצה ויומיים לפני פתיחת הליגה ינחית כמה אלמונים שאף אחד לא שמע עליהם מעולם, עם אימון בכורה יום לפני המשחק הרשמי. ככה אנחנו, שרוטים מהיסוד.
אני זוכר את שרשרת הנצחונות בעונת האליפות – אנשים גירדו בפדחת ולא הבינו מה קורה פה בדיוק. אז תנו לנו, תנו לנו חמישה הפסדים רצופים, זרים לא מתפקדים, כוכבים נחנקים, אפאטיות בריבאונד ודן שמיר אחד שעוד שנייה שובר למישהו את לוח המשחק על הראש, ואנחנו נידלק. תנו לנו את אולם היובל בהרצליה, להגיע במאות ולבצע השתלטות עוינת. תנו לנו גם את האוהדים שאוהבים לשבת עם ידיים משולבות קופצים ביציע בטירוף. מודים באשמה: תנו לנו משחק תחתית כבר במחזור השלישי ואנחנו נהיה מאושרים.
האמת היא שהשחקנים התעוררו כבר במשחק הצ'מפיונס מול מונקו החזקה והעשירה (אחת מהבכירות במפעל), עלו בשיא ההתלהבות והמחויבות, רק לרוע מזלנו בני האצולה מהריביירה הצרפתית ניקבו את הבלון פעם אחרי פעם אחרי פעם, עד שהוציאו את כל האוויר וההתלהבות וזה נגמר בתבוסה. למזלנו, הרצליה רחוקה ממונקו כמו שרחוב סוקולוב (של הרצליה או של חולון, רק תבחרו) רחוק מהטיילת היפה של מונקו. הפער היה יכול להגיע ל-20, אבל אנחנו עדיין לא שם. עדיין שחקנים צריכים לכוון את הידית, עדיין אלכסנדר, שהיה בלתי עציר, מרגיש כאילו קשה לו לשחק כדורסל ביחד עם עוד ארבעה שחקנים על מגרש פתוח (למרות שסוף סוף יצא מהאפאטיות והיה המאושר באדם כשהמשחק הסתיים) ועדיין קורי וולדן צריך להגיע גם בצד ההתקפי ותומאס צריך להגיע גם לצד ההתקפי.
אז מה עכשיו? מחכים לגלן רייס ג'וניור שיחתום ויגיע. אל תגידו לנו שהוא מופרע ונעצר כבר כמה פעמים, תקף שחקן עונה שעברה ולצד הכשרון האדיר הוא גם מקרה ראש, כי ככה בדיוק אנחנו אוהבים אותם, אצלנו הוא יהיה נהדר. אמרו גם על קאליף וויאט שהוא שחקן טיפש ואגואיסט ואחרי שדן שמיר טיפל בו, עוד שנייה הוא כבר עושה מנוי במדיטק להעביר את הימים עד לקאמבק. עוד שנייה אנחנו יוצאים לליטא לשחק מול יובנטוס (לא של דל פיירו, אחת אחרת) ובמוצאי שבת הקרובה כבר גלבוע גליל מגיעה לאשד. תנו לנו, תנו לנו להמשיך את המלחמה.
תגובות