יום הכיפורים בפתח ואיתו רבים המתכוננים לתענית ולתפילות בהתאם למתווה. אבל כדאי שננצל את הסגר לחשבון נפש אמיתי של בין אדם לחברו. במשנה במסכת יומא מצוין כי "יום כיפורים אינו מכפר אם לא ריצה את חברו בפניו". כגודל הפגיעה כך צריך להיות גודל החרטה ובקשת הסליחה.
לפני כשנתיים, לאחר שנבחרתי לתפקיד יו"ר הנהגת הורים העירונית בחולון, היו יו"רים של ועדי הורים בבתי הספר שבחרו להחרים אותי ולהתכחש לתוצאות הבחירות. 18 יו"רים החרימו אותי מתוך שיקולים לא ענייניים.
איש לא אוהב לעמוד מול כוחניות שנועדה להפקיע את הלגיטימיות ואת הקולות המנוגדים. ההתנהגות שבה נהגו כלפיי חיזקה עוד יותר את האמונה שהובילה אותי בהתמודדות על התפקיד: להיות הקול והמשענת לחלשים ולשקופים, לאלה שמנסים להחלישם. עם הזמן, 13 מתוך 18 בתי ספר שהחרימו אותי חזרו למועצת ההורים והבינו שכוחנו באחדותנו ובשיתוף הפעולה שנדע לייצר.
היו"רים שמסרבים להיות חלק מהמועצה והנהגת ההורים העירונית הם מבתי הספר קמפוס ק"ש, הרצוג, מגינים, ביאליק ושמיר. בכך, התלמידים אינם לוקחים חלק בפרויקטים של ההנהגה העירונית וחבל. בזמן שאנחנו מתעסקים בחרמות של ילדים, גם המבוגרים וההורים שאמורים לתת דוגמה חוטאים בזה. אבל למדתי דבר או שניים בחיי שחיזקו אותי, ובערב יום הכיפורים תשפ"א אני בוחרת לשחרר ממני את הכעס ולהזכיר שיש תמיד מקום לכולם.
יום הכיפורים תשפ"א מאופיין במחלוקת, קיטוב ושנאה. אל הצום ניכנס מתוך המחנות: אלה מול אלה. הקולות שמבקשים לפייס בקושי נשמעים ואולי לא צריך להמתין להם אלא לפעול בעצמנו.
בחזרה לסיפור האישי שלי, הבנתי שאסור לי לתת לרעשי הרקע לעצור את העשייה של הנהגת ההורים. נאבקתי יחד עם חבריי כדי לדאוג להורים ולתלמידים במגוון נושאים ובעיות שהתעוררו, בוודאי עם התפשטות נגיף הקורונה. ולא הייתי לבד. את הכוח שאבתי וקיבלתי ממהורים ותושבים בעיר שהפכו לחברים לדרך, וראו כמוני את טובת מערכת החינוך בחולון.
בורא עולם הגדיר יום אחד בבריאה המוקדש לחשבון נפש. אלמלא היום הזה, כנראה שמדד השנאה היה עולה ומציף כל אחת ואחד מאיתנו עוד יותר. אך זהו יום הכפרות, הסליחות והחרטות, שמעניק לנו הזדמנות להתבוננות פנימית, חשבון נפש ובקשת סליחה.
הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש) מסביר כי אמירת הסליחה מלווה בהכרח בתהליך פנימי, לפני הכול. ולא, פנייה לאדם אחר והתנצלות מהפה אל החוץ אינה התהליך שאליו הוא מתכוון. רק אנחנו דנים את עצמנו בתחושת החרטה, לא איש ולא אף גורם חיצוני.
ויש בה, בבקשת הסליחה, פעולת ניקיון וזיכוך פנימית. בעצם הבעת החרטה אנו מבערים את הרע מקרבנו, מוציאים את הכעס ואת התחושות השליליות מתוכנו. לשם כך, נדרש מסע פנימי אמיתי שבו מתמזגים הטוב והרע – שני ההפכים שהפכו לחלק מחיינו בעת הזאת. אנחנו מתרחקים ממי שאנחנו אוהבים, תשובה שלילית לבדיקת קורונה היא אירוע חיובי ועם המסכות אנחנו מתבוננים זה לזה בעיניים.
לא קל לבקש סליחה וקשה מאוד לסלוח. כדי שזה יקרה עלינו לאפשר לעצמנו לכאוב, להיות חלשים ופגיעים, ובאותה העת להתחבר למקום של עוצמה פנימית: לקחת אחריות על חיינו, להשלים ולקבל אירועים שקרו ולהתפייס עם אנשים שפגעו בנו. לסלוח באמת זה לקבל את המציאות, להבין שבחיים יש תסכול ויש כאב ויש אכזבות, ולהבין שהשאיפה הלא מציאותית שכולם יבינו אותנו, יגנו עלינו ולא יפגעו בנו, אף פעם לא תוכל להתממש.
דווקא בתקופה מאתגרת זו עלינו לדעת שאת כל המחלוקות ושנאת החינם עלינו לשים בצד, ולהתחבר, למרות המחלוקות ולצד הוויכוחים, לכוח מאוחד שקשה שלנצח.
בתאל בן דוד מטפלת N.L.P מאסטר ומרצה
יש לכם שאלות? אתם יכולים לכתוב לי [email protected]
או בטלפון 054-7507500 ואשמח לענות לכם
אני
אני רואה שבחולון חרם זה לא עניין של גיל
זה עניין של מנטליות
עצוב
חוזר על עצמו
.
בת אל אחת ויחידה ❤️
אין מקום לחרם בפרט בהנהגת הורים….
שם אמורים לשמש בראש ובראשונה דוגמא אישית
לילך
אני לא מכירה את הכותבת
אבל עוקבת אחרי הכתיבה שלה.
כותבת כל כך יפה ובעיקר נכון
עצוב שתמיד יהיו חרמות ותמיד היו
יותר עצוב שאנשים שלא נפגעים מחרמות לא יכולים להבין מה זה.
הכי כואב זה חרם על ילדים ואתה בתור הורה לא יכול לסייע,אנשים אטומים כי לאף אחד לא באמת איכפת מהאחר. מעטים הרגישים והטובים שבנינו שיקומו לא מתוך אינטרס להושיט יד.