לא פעם העובדה שנולדתי בשנות ה-90, מעוררת בי מחשבה של החמצה של תקופה. לא פחות. כמי שגדל על עולם הקולנוע הישראלי, אני יכול רק להצטער על כך שלא חייתי כאן בשנות ה-70, בשנים שבהן נוצרו הסרטים שהפכו לקלאסיקות הגדולות.
תמיד תהיתי מה היה קורה אילו הייתי חי באותן השנים, האם הייתי נמצא על הסט של הסרטים "צ'ארלי וחצי" או "חגיגה בסנוקר" בתור עוזר הפקה? אולי כשוליה של הצלם דוד גורפינקל בסרט "כץ וקרסו" או אפילו נער מים בסט של "מבצע יהונתן" של מנחם גולן, ובכך להיות שותף בצריבת פרק בתרבות הישראלית לדורות הבאים.
כשהייתי בן חמש, הלך לעולמו במאי הקולנוע ג'ורג' עובדיה שבערוב ימיו התגורר בשכונת תל גיבורים בחולון. בשנות נעוריי נחשפתי לרבים מהסרטים שיצר בארץ במהלך שנות ה-70, וזכו להשמצות מהאליטה ששלטה בתחום התרבות בארץ באותן שנים. אני מרגיש פספוס שלא זכיתי להכיר את עובדיה באופן אישי, ולהיות נוכח על הסט של הסרט "נורית", בפרט ברגע של השוט המפורסם, בו ששי קשת ויונה אליאן מתנשקים בלהט גם אחרי שעובדיה הבמאי צועק לעברם: 'קאט! קאט!', במבטא עיראקי כבד.
את כל אלה הכרתי רק דרך הסיפורים הביוגרפים, הכתבות והביקורות השליליות שנכתבו על עובדיה בעיתונות. ועד שתומצא מכונת הזמן, צלילה אל תוך חומרי ארכיון כתובים ומצולמים היא הדבר הקרוב ביותר למסע תקופתי.
לפני שנה ראיינתי כאן ב"השקמה חולון" את בנו יעקב. ישבנו בביתו של עובדיה בשכונת תל גיבורים. זה היה סוג של סגירת מעל מבחינתי, אך עדיין לא קרוב למה שהיה יכול להיות אילו הייתי נולד 30 שנים קודם.
שנות ה-70 היו תקופת תור הזהב של בתי הקולנוע בישראל. אז הטלוויזיה עוד הייתה בחיתוליה וצריכת בידור נעשתה בעיקר בזכות המסך הגדול. אלה היו שנים שכמעט בכל שכונה פעל בית קולנוע. במסעותיי בעולם ראיתי המון בתי קולנוע הפועלים בתוך מרכזי הערים. חלקם גדולים ומפוארים, חלקם פשוטים ושכונתיים. דווקא כאן בארץ רובם נסגרו. סוג של פספוס תרבותי ואורבני כאחד. בחולון פעלו בעבר שישה כאלה וגם הם, כמו רבים אחרים נסגרו במהלך שנות ה-80 וה-90.
כילד שגדל בתקופת התפר של מעבר בתי הקולנוע אל תוך הקניונים, תמיד פנטזתי על צפייה בסרט באחד מבתי הקולנוע שפעלו בחולון. שניים מהם: "רינה" ו"סבוי" משכו את תשומת לבי במיוחד. אלו היו שני בתי קולנוע גדולים ומודרניים יחסית באותם השנים. זכיתי להכיר את בתי הקולנוע של חולון רק דרך הסיפורים. כשהם נסגרו הייתי בן פחות משנה. בכל פעם כשהייתי עובר ליד אחד מהם, ניסתי לדמיין איך נראה המקום בשיאן של שנות פעילותו ותהיתי האם יש סיכוי שייפתח מחדש ביום מן הימים.
רוצים להישאר מעודכנים?
באחת הפעמים הרבות שעברתי בסמוך לקולנוע "סבוי", נעצרתי מול אזור הקופות. כיוונתי מבט אל השלט הזהוב שנושא את שמו. לפתע הבחנתי במוכר הכרטיסים יוצא אל הקופה הקטנה ומוציא כרטיס עם מקום בשורה השלישית להצגה של 20:00 בערב. לאחר מכן ירדתי במדרגות האדומות לכיוון אולם הקולנוע הממוקם בקומת המרתף של הפסאז', מתחת לאדמה. לאחר כמה רגעים של היסוס, נכנסתי פנימה.
הדופק החל לגבור בליבי ששאל: "האם נשאר כאן זכר מהקולנוע ההוא?", התקדמתי וראיתי חלל גדול עם עשרות שורות של כיסאות מרופדים עליהם יושבים מאות צופים שנושאים את עיניהם לכיוון מסך הבד. צורתו של חלל אולם הקולנוע די התכתבה עם הסיפורים ששמעתי, לפיהם החלל מזכיר עדשת מצלמת קולנוע בשיפוע. נכנסתי למרכז השורה השלישית והתיישבתי בה.
ההתרגשות הייתה בשיאה ולא רציתי לצאת מהמקום. לפתע הרגשתי משהו מוזר בגב. הסתובבתי והבחנתי בתיק הגב שלי נתקע בתוך רשת מתכת. הסתכלתי שוב ואז ראיתי שהרשת היא בעצם חלק ממדף ארוך, שורות הכיסאות הן מדפי ברזל ארוכים והצופים הרבים הם בעצם בובות ומשחקים כשאת מקומו של הקולנוע המנוח ממלאת חנות צעצועים.
אורן שטרנברג, בן 29 המתגורר בחולון, הוא כתב "השקמה חולון". הוא בוגר בית הספר לתקשורת של המכללה למינהל, ומשמש כשדר הרדיו החברתי הראשון. ניתן לפנות לאורן במייל: [email protected]
רםש
לא הפסדת מי יודע מה, תמיד בסיפורים זה נשמע וואהו גדול. במציאות הרבה פחות,ואם להשוות את ס"כ אמצעי הבידור של אז להיום נדמה שזה היה אי שם בתקופת האבן..