זו לא ליברליות – זו כפייה חילונית: המאבק נגד הפרדה מגדרית

במסגרת אירועי יום הזיכרון לשואה, המחלקה לתרבות תורנית ומרכז מקהלות, נערך בהיכל הטוטו בערב ים השואה "זיכרון בחולון" – אירוע בהשתתפות הרב יגאל כהן.

לא היה מדובר בטקס העירוני המרכזי של עיריית חולון, שנערך באותו הערב בבית שטיינברג, אלא בשיעור תורה שהופנה אל הקהל הדתי והחרדי, במהלכו הוקראו פסוקי תהילים.

במודעות שהופצו לקראת האירוע, צוין כי תהיה הפרדה מגדרית, דבר מקובל בשיעורים של רבנים רבים, בהם גם הרב כהן. דקות אחרי פרסום האירוע, בקבוצות הפייסבוק המקומיות הוכרזה מלחמה. תושבים מתחו ביקורת, מחו, טענו לכפייה דתית ורבים מהם חרצו: "איראן זה כאן".

הסערה ברשת הגיעה גם לתקשורת ולמשנה ליועמ"ש, דינה זילבר, שהורתה לעיריית חולון לאסור את ההפרדה בין גברים ונשים, בנימוק כי הדבר פוגע בנשים ואירוע ציבורי לא יכול לכלול בתוכו הפרדה מגדרית.

זה צרם, לדתיים, לחרדים וללא מעט אנשים שבוחרים לכבד באמת את "איש באמונתו יחיה" – לא רק כשמדובר בחילונים. הרי אפשר לטעון שבעצם קיום ההפרדה גם הגברים מודרים. המציאות מלמדת אותנו שהדרה על רקע מגדרי מתקיימת במרחב הציבורי. כך, למשל, התקיים בחודש אפריל מרוץ הנשים בתל אביב, שבו ההשתתפות הייתה לנשים בלבד ואילו הגברים הודרו לחלוטין ממנו. האירוע לא עורר מחאה, ורבים הגדירו אותו ככזה שתורם להעצמה נשית. אם כך, מדוע נשים דתיות שבוחרות לא לשבת בקהל יחד עם גברים, הבחירה שלהן פסולה?

קהל היעד של האירוע היה האוכלוסייה הדתית והחרדית בחולון, שהפרדה מגדרית מהווה אצלה נורמה ושגרת חיים. אפשר להסכים או לא להסכים, אבל זכותם של הגברים והנשים הדתיים והדתיות לחיות על פי אמונתם.

נכון, אמנם האירוע מומן ונתמך על ידי העירייה, והכניסה הייתה פתוחה לכולם, גם לחילונים וחילוניות, אבל הוא בטח לא היה סממן לכפייה דתית. בדיוק כפי שכל איש ואישה שנכנסים לבית הכנסת מכבדים את חוקי המקום, שכולל הפרדה, כך אותו גם לגבי אירוע שמוגדר מראש כשיעור תורה בעל אופי דתי מובהק.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה חולון

עקבו אחרי דף הפייסבוק של השקמה חולון

ישנם בוודאי כאלה שייטענו כי העירייה לא הייתה צריכה מלכתחילה לארגן אירוע מסוג זה, אבל למה בעצם? האם לחרדים תושבי העיר אין את הזכות לקבל אירועים ופעילויות התואמים את אורחות חייהם, בדיוק כמו שמקבלים אחיהם החילונים? בדיוק כפי שבחופש הגדול העירייה מפעילה עבור האוכלוסייה החילונית את קו הלילה בליל שבת, במימון ציבורי, תוך ניגוד גמור לתפיסת עולמם של התושבים החרדים, בדיוק כפי שהעירייה מעניקה סבסוד למסיבות עבור הנוער החילוני במועדון "השברולט".

בעולם ליברלי אמתי יש מקום לתת ביטוי לאלה ולאלה. במקרה של האירוע הדתי ליום השואה, זו לא הייתה דאגה לחופש ולליברליזם, אלא בעוד ניסיון לקדם אג'נדה פוליטית. אין לי מושג באיזו תדירות חברות שדולת הנשים פוקדות את שיעורי התורה של רבנים כמו הרב יגאל כהן, אבל אני יודע שהערכים שהן מקדמות אינם לא בדיוק ה"שולחן ערוך" של הנשים הדתיות והחרדיות שבאו להרצאה.

בדרך כלל אחרי שמפזרת עננת הצביעות הפוליטית שיש בדיונים מסוג זה, אני כן בוחר להאמין להסברים של חברות שדולת הנשים, לפיהם כל רצונן הוא לדאוג לנשים. הבעיה היא שגם הן, כמו חילונים רבים שתקפו והזדעקו נגד ההפרדה, לא פעם רומסים, לא מקשיבים לקולות האחרים, לא מנסים להבין את הערכים שבהם מאמינות ומאמינים חרדיות וחרדים רבים, ולעיתים קובעים בהתנשאות מה נכון וראוי לאוכלוסייה ששונה מהם בתכלית.

נראה שבמחאה שהתעוררה בחולון לא הייתה דאגה אמתית לאינטרסים של הציבור החילוני, שממילא לא הגיע לאירוע. זה היה ניסיון לחנך ולהזהיר כחלק מהמאבק החברתי והפוליטי בתוך החברה הישראלית. יש הרי לא מעט דוגמאות אחרות, ואחת הבולטות שבהן היא היעדר תחבורה ציבורית בימי שבת. הרשת צריכה לסעור על כך ולא על אירוע נקודתי שהופק ואורגן על ידי מחלקה תורנית לציבור הדתי.

בסופו של דבר, ההוראה שנתנה זילבר לבטל את ההפרדה, הייתה חסרת חשיבות בשטח. הנשים והגברים שהגיעו לאירוע ממילא לא התכוונו לשבת אלה בצמוד לאלה. הדבר היחיד שקיבלנו כאן היה מסר סימבולי שמסביר כי בכל מקום שבו מתקיימת סתירה בין ערכי מסורת ישראל לערכים הפרוגרסיביים, האחרונים תמיד ינצחו.