"הבן שלי בן 26 ומאז שהשתחרר מהצבא הוא לא מוצא את עצמו", סיפרה לי ברכה, בת 54. "הוא טייל חצי שנה במזרח וכנראה משהו קרה שם, כי מאז הוא סובל מחרדה. הוא לא משתף אותנו, אבל אנחנו רואים שהוא צריך עזרה. הוא לא לומד או מצליח להחזיק עבודה, וממעט לצאת מהבית. איך אפשר לעזור לו לצאת מהמצב?".
התופעה שתיארה האם – שינוי התנהגותי וחברתי לאחר השחרור מהצבא – היא תופעה שכיחה. מדובר במעבר חד ממצב של מסגרת ברורה כמו בית ספר וצבא המכתיבים כללי התנהגות ודורשים תפקוד, למצב ללא מסגרת. מסגרת חברתית מספקת תחושה של שייכות, מעין "כרטיס ביקור" חברתי ופנימי.
אחרי הצבא, כל אחד נדרש למצוא את הזהות שלו בעצמו ולספק את "כרטיס הביקור" המסביר מי הוא. קל להגיד "אני תלמיד", "אני חייל", קשה להגיד "אני לא עושה", "אני לא מוצא".
דבר נוסף, "הטיול הגדול" נתפס כחוויה קלילה ונעימה, אולם בהרבה מהמקרים מדובר בחוויה כלל לא פשוטה. המעבר ממצב שבו יש מסגרת למצב של חופש מוחלט. ממצב מוגן – מגורים בבית ההורים – לאי ודאות והתנהלות עצמאית לחלוטין וחסרת הגנות. מדובר לרוב בטיול למדינות עולם שלישי, עם תנאי מחיה שונים מהמוכר, שפה ומנהגים זרים, היוצרים לעתים אי הבנה ומצבים מורכבים עד מסוכנים.
רוצים להישאר מעודכנים?
חשיפה ישירה לסיטואציות קיצוניות, לרוב בשילוב של שימוש בסמים, עלולה להיות טראומטית. השימוש בסמים נפוץ בקרב צעירים ומטיילים. תופעה של כניסה למצבים פסיכוטיים ידועה ולצערי, שכיחה. אנו כמטפלים נתקלים בה כל הזמן. הצעירים מכנים זאת "להתפלפ". מצב של איבוד קשר עם המציאות או התקף חרדה קשה תחת השפעת הסם. השפעתו פגה, אבל לרוב המשתמש יסבול מהתקפי חרדה קשים ויזדקק לטיפול פסיכיאטרי הרגעתי בעתיד.
חרדה היא מצב שבו אנשים חווים סכנת חיים. מדובר גם בסימפטומים גופניים, הרגשה שקשה לנשום, מחנק או עילפון, בחילה, זיעה קרה, נימול בפנים, בידיים ובכפות הרגליים, דופק מואץ ועוד. התקיף חרדה הוא חוויה עוצמתית העלולה בסופו של דבר לגרום גם לדיכאון בגלל חוסר האונים והקושי לתפקד. מי שחווה התקף חרדה חושב שאף אחד לא מבין אותו ואת הסכנה שבה הוא נמצא. לכן יש סיכוי שימנע מלשתף אחרים בסבלו מתוך הנחה שאיש לא יכול לעזור לו.
מה עושים? התקפי חרדה, קושי לתפקד ביומיום, להחזיק עבודה, ללמוד, למצוא זוגיות – כל אלה מצביעים על כך שיש לקבל עזרה מקצועית, כמו טיפול נפשי, בדגש על התפקוד היומיומי. ככל שהחוויות יהיו חיוביות יותר, קל יהיה להחזיר את האמון של המטופל בעצמו וביכולותיו.
לסיכום, לאותה אם מודאגת המלצתי להתעקש לשמור איתו על קשר גם אם הוא מסתגר ולא משתף. חשוב להיות ערניים למצבו ואם יש צורך להפעיל את שיקול הדעת ולערב איש מקצוע שיגיע אליו.
- הכותבת היא פסיכותרפיסטית קוגניטיבית התנהגותית, עוסקת במשברי חיים ובהנחיית מבוגרים. מטפלת בחטיבה הפסיכיאטרית בבית החולים שיבא ומנהלת את המרכז הרב תחומי לניהול חיים. www.anatrapya.com. פניות במייל [email protected]
תגובות