אמו של איתי רפאל פרץ: "הוא אמנם איננו, אך החיוך שלו לא נדם"

"הוא עשה הכל מהר בחיים, הלידה שלו היתה מהירה, כתינוק הוא הלך מהר, סוג מחלת הלוקמיה שתקפה אותו היה נדיר, הוא ניצח את הסרטן, אבל הכימותרפיה גרמה לו לקריסת הריאות והוא נלחם עד הדקה האחרונה", כך, בכאב, מספרת סימי פרץ, אמו של איתי רפאל פרץ, עוד לא בן 17, שנפטר ביום שישי האחרון.

איתי רפאל פרץ אמור היה לעלות לכיתה י"ב בבית ספר אורט חולון. הוא אובחן כחולה בלוקמיה במהלך החופש הגדול בשנה שעברה. לאחר שחלה, שונה שמו מאיתי שמואל לאיתי רפאל. בדצמבר האחרון הוחלט בבית הספר לערוך הפנינג ענק – "האור שבאיתי" לתמיכה באיתי רפאל. ואולם, למרות המאבק הנחוש במחלה, איתי רפאל פרץ נפטר והותיר אחריו הורים, סימי ודני, שתי אחיות ואח.

מאבק נחוש במחלה

"הוא היה מלא נתינה", ממשיכה האם לספר, "הוא היה עוזר באופן קבוע לאחת השכנות להוציא את הכלב כדי שיוכל לעשות את צורכיו פעמיים ביום, כי היה לה קשה. הוא עזר לכל השכנים, תמיד. הוא אהב צדק ויושרה והיה אומר את כל מה שעל ליבו, לטוב ולרע. הוא אהב לצחוק אבל תמיד אם פגע במישהו, הוא ביקש סליחה, ותמיד ידע להודות לאלה שעזרו לו, גם לרופאים ולאחיות שטיפלו בו. כשחלה, הוא ידע שהוא הולך לנצח ואף תכנן לשרת ביחידה קרבית מובחרת, אלא בשל מצבו הבריאותי הבין איתי רפאל שלא יוכל להתגייס. "כשהודיעו לו שהוא לא הולך לצבא, הוא אמר לי שהוא ילמד רפואה ויסגור מעגל כרופא במחלקה שבה טופל. למרות מצבו הוא לא ויתר על הבגרויות, וביום ההשתלה השלישית הוא עבר בגרות חמש יחידות באנגלית וקיבל מאה".

איתי רפאל היה בן הזקונים של סימי ודני. "הוא הבן המצחיק מכולם", מספרת אמו, "תמיד אהב להצחיק אותי, גם שהייתי מבשלת. חבריו סיפרו לנו שתמיד כשבאו לחזק אותו, הוא היה מצחיק אותם ומחזק אותם. גילינו את כישרון הציור שלו בבית החולים כשהיה מאושפז, כשאורי גלר ראה את הציורים, הוא אמר שכמי שעבד והכיר סלבדור דאלי, הציורים של איתי לא נופלים ברמתם מציוריו של האמן נידוע. לאחר שנה של סבל גדול, אני מאמינה שעכשיו הוא ינוח על משכבו בשלום. אנחנו תמיד נזכור אותו עם חיוך ושמחה בלב".

הציורים של איתי רפאל

הבשורה על מותו של איתי רפאל היכתה את חבריו ואת צוות המורים בבית הספר. "גיבור שלנו, חבר, אח אמיתי ולפני הכל בן אדם", כתב לו חברו אוראל אסרף. "אני לא אשכח כל רגע איתך, מכיתה א׳ היינו בחבורה רק שלנו עם עוד כמה חברים קרובים, עשינו שטויות בטיולים שנתיים, צחקנו על הכל, פשוט על הכל, ואני יודע שאתה מעדיף שאזכור אותך ככה, שמח, צוחק ומאושר.

"למדתי ממך המון בדרך שלך, לימדת אותי הכל דרך המאבק שלך", המשיך אוראל, "אני יודע שלא ויתרת, אתה הבטחת לי, והבטחות בין גברים שיש ביניהם חברות גדולה אלו הבטחות שידעתי שתקיים בשבילי. אמרת לי שאם לא היו לך את החברים ואת המשפחה היית מרים ידיים מזמן. אתה הבטחת לי ואני יודע שעשית כל מה שיכולת כדי לקיים.

"היתה גם לי הבטחה, קטנה אך משמעותית, שלא הצלחתי לקיים עבורך: מגיל קטן אנו חולמים ביחד על רשיון ומכונית כל אחד. חלמנו לקרוע את הכבישים של ישראל, להקשיב למוזיקה וליהנות, לאכול במסעדות הכי טובות. כשגילו אצלך את המחלה, ידעתי שזה רק יחזק את החלום הקטן ההוא שתמיד היה מונח שם בשביל שנינו. ליווית אותי בכל התהליך של התאוריה, שיעורי הנהיגה וטסט. אולי אחרים חשבו שזה תהליך סתמי, סתם חלום של מתלהבים בני 17, אבל אצלנו זה מילא מקום אחר, כאילו זה היה רק שלנו. כשעברתי תאוריה ראשונה, כתבת לי שאני אלוף העולם, פרגנת לי, למרות שהיית בטיפולים הרפואיים. ידעת לשמוח איתי. הבטחתי לך שאאסוף אותך מבית החולים, אפתח את הגג של האוטו ושנצא מבית החולים עם מוזיקה.

איתי רפאל עם חבריו

"היית מלא בפשטות, צניעות ושמחה, דאגת להזכיר לי שהכל עניין של זמן הרי. לא אשכח שאמרת לי באחת השיחות: 'הייתי אומר שאתה הדם שלי, אבל הלוקמיה, סרטן הדם, תפס לי את המקום'. אז אחי, את המקום שלך אצלי שום דבר לא יכול לתפוס. לא נשכח מי היית עבורנו, ואני מבטיח לך שלא אשכח ולא נשכח אותך אף פעם, תמיד תלווה אותנו בכל נקודה ומסע בחיים. תהיה איתי בכל רגע ובכל נשימה, אתה אלוף, גיבור, אח וחבר. אף אחד לא הכין אותי, ילד בן 17, למצב שבו חבר קובר את חברו, אחיו שעדיין לא מלאו לו 17. רציתי להגיד לך באיזה מקום תודה, פשוט תודה, על הכל, אוהב אותך לנצח, אחי".

לא הפסיק לצחוק