הסיפור הבלתי ייאמן על הנערות מחולון שילדיהן נלקחו מהן. צפו:

בסוף שנות ה-90 התקיים פרויקט בבית הספר קוגל בחולון, שמטרתו היתה לחבר בין נערות בנות 16 לבין ילדי יתומים בבית חנה בחולון. הנערות, שהיו בנות 16, פתחו את בתיהן ליתומים והיו להם למשפחה, ואז, ביום אחד, הם נלקחו לאימוץ ומאז אף אחד לא שמע עליהם.

הסיפור לא ייאמן מתחיל בסוף שנות התשעים בחולון. פרויקט חונכות של בית הספר קוגל שולח קבוצת תלמידים, ובעיקר תלמידות, להתנדב בנווה חנה, מעון לילדים ללא משפחות וכל אחת מהנערות מקבלת עליה את האחריות על ילד או ילדה, לוקחת אותו אליו הביתה, מפגישה אותו עם המשפחה ומתייחסת אליו כאילו היה הילד שלה. ביום אחד, ללא הודעה מוקדמת, בלי הזדמנות להיפרד, הילדים האלה נלקחו מהנערות החולוניות. איש לא טיפל באמהות הצעירות הללו, אף אחד לא דאג להן והן נשארו עם טראומה. 18 שנה הן לא ידעו מה עלה בגורל הילדים.

"18 שנים של געגוע", סרטה של פז שוורץ, שחלקו הראשון יוקרן הערב (רביעי) במסגרת התכנית "זמן אמת" (מיד אחרי החדשות ב"כאן"11), ליווה את הנערות שהפכו לנשים בניסיון לסגור את המעגל הזה בחייהן.

הצצה לסרט "18 שנים של געגוע", הערב בכאן11:

בעקבות הפרויקט הטלוויזיוני נוצר חיבור בין כמה מהילדים לאמהות הצעירות. כמה מהמשפחות בחרו שלא לשתף פעולה ובאחרות נוצר החיבור המרגש.

רן גולן, מפיק הסרט, מספר: "אני עם פרפרים בבטן לקראת שידור הסרט. זהו אחד הפרויקטים הכי מרגשים שיצא לי לעשות. ‎בחודשים האחרונים צללתי לתוך הסיפור של ה'אמהות הקטנות' מתיכון קוגל.

‎כשהיו בנות 16 הן התנדבו במעון של תינוקות חסרי בית במסגרת פרויקט מחויבות אישית בבית ספר. כל אחת מהתלמידות התבקשה לבחור ילד אישי משלה ולטפל בו בין שנה לשלוש שנים. ‎בגיל 16 הן קיבלו לידיהן תינוק שהפך לכל עולמן. ההיפוך הראשון הצעד הראשון, המילה הראשונה הכל הם עברו יחד, ‎עד שברגע אחד, ללא כל הכנה מוקדמת, הכל נגמר. ‎ברגע שבית משפט הכריע שהילד יכול לעבור למשפחה מאמצת, ההוראות היו ברורות: לנתק כל קשר וכל פרט מחייו החדשים של הילד חסוי".

רוצים להישאר מעודכנים? הורידו את האפליקציה שלנו:

להורדת האפליקציה באנדרואיד

להורדת האפליקציה באייפון

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה חולון

עקבו אחרי דף הפייסבוק של השקמה חולון

18 שנה הן סוחבות את טראומת הפרידה הזאת, אומר גולן, את הגעגוע והתהיות מה עלה בגורל הילדים שגידלו. "בסרט אנו מתלווים אליהן למסע סוחף ומרגש בחיפוש אחרי הילדים.

דנית, אחת הנערות שאימצו את התינוקות והפעוטות, מספרת: "קיבלתי אותו כשהיה קטן. היינו בכל ההופעות ובכל ההצגות. נקשרתי אליו, אהבתי אותו כאילו היה הילד שלי. לא עניין אותי כלום. ביום האחרון שראיתי אותו, נקרעתי. זה לא נתפס".

לירון שכה את שירותיו של חוקר פרטי כדי לגלות מה עלה בגורלו של הילד שאימצה: "כל הזמן חיפשתי אותו וקיוויתי שיום אחד הוא יגיע. אפילו לקחתי חוקר פרטי כדי לעלות על עקבותיו".

הטראומה היתה קשה. שגית, גם היא תלמידת תיכון קוגל לשעבר, מעידה: "זו היה טראומה לא פשוטה להגיע יום אחד ולגלות שהיא נעלמה לי, בלי הכנה מוקדמת. אני מתנחמת בעובדה שמצאו לה הורים שרצו אותה. היום, בראייה לאחור, אני חושבת כך. אז, בגיל 16, היה קשה רגשית. לקח לי זמן לשחרר אבל בוודאי ששמחתי בשבילה. אין ספק שהפרויקט בקוגל בא ממקום טוב ונכון. היה חסר רק דבר אחד וזה באמת האוזן הקשבת עבורנו, הנערות. סך הכל היינו מתבגרות בנות 16-17".

חברתה טליה מציינת: "אני התנדבתי שם מיוזמה פרטית מגיל 14 ועד שהתגייסתי לצה"ל. הפעוט שחנכתי צריך להיות היום בן 40. לא היתה את המודעות שיש היום .הרבה דברים השתנו מאז והיום יש הכנה כמעט לכל דבר. איני יודעת אם זה טוב יותר או נכון יותר. אני דור שני לניצולי השואה, כך שבתקופה הזו במדינה לא חשבו וגם לא עשו ביג דיל מכל דבר. היום מכל פיפס עושים רייטינג ועניין. פעם היו אומרים סה לה וי,  אלה החיים, וממשיכים".

שגית נקשה מאוד לתינוק שאימצה: "כל כך נקשרתי אליו שבתמימותי ביקשתי מאמי שנאמץ אותו והיא לא הסכימה ושיגעתי אותה על זה. היה קשה שם ממש, לא יודעת מאיפה היו לי כוחות להתנדב שם".

ומאיה מעידה על המסירות הרבה שהנערות הקדישו לילדים: "התנדבתי שנים בנווה חנה, שלושה ילדים, שניים מהם במשך שנה. במלחמת המפרץ המעון התפזר והתינוק שהה אצלנו בבית. הלכתי איתו לאשפוז בבית חולים לצורך ברית כירורגית ואני נושאת איתי זכרונות טובים וכואבים עד היום. את רוב שנות התיכון ביליתי שם".

מערכת כאן 11 פנתה להנהלת בית הספר קוגל לקבל את תגובתה על הפרשה, אך מאז התחלפו מנהלים והמנהל הנוכחי ציין שאמנם זה לא קרה בתקופתו אך המקרה ידוע לו.

הערב, כאמור, יוקרן הסרט המספר את סיפורן של הנערות מחולון שהפכו לאמהות וילדיהן נלקחו מהן.