יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שהתקיים ב-17.4.18 צוין במוסדות החינוך בחולון בטקסים לזכר הנופלים. בכל בתי ספר קיימו טקסים נפרדים לזכר הבוגרים שנפלו במלחמות ישראל, כמו גם בקמפוס קריית שרת, אך שם השמיטו את שמו של החלל אריאל הרוש ז"ל, בוגר בית הספר, וגרמו לעוגמת נפש למשפחתו ולמקורביו. דניאל הרוש, אביו של אריאל, מספר:
שמי הרוש דניאל, אני אבא של אריאל שנהרג בשנה שעברה. הרבה דברים נכתבו על טקס יום הזיכרון שעברנו וכיצד שכחו את בני. אני רוצה לספר את הסיפור שלי:
אני לא מחפש פרסום ולא כלום. הלוואי וזה לא היה קורה אבל קרה מקרה ויש לי דברים שיושבים לי בלב. מרגע האסון היתה מטרה אחת והיא להנציח את זכרו של אריאל. אני לא צריך את טקס יום הזיכרון כדי לזכור את אריאל. יום הזיכרון נמצא אצלי מרגע שאני מתעורר בבוקר ועד שאני הולך לישון. גם בחלומות שלי אני לא מצליח להשתחרר מזה. המטרה שלי היא להנציח את זכר בני.
מבית הספר שלו התקשרו אלי שבוע לפני יום הזיכרון. בדיעבד התברר שהתקשרו גם לאשתי ולא ידעתי על כך. אשתי מרוסקת כבר חמישה חודשים. היא לא חזרה לעבודה. או שהיא נמצאת בבית העלמין או שוכבת במיטה. התקשרו אליה, היא טענה שאינה יכולה לדבר – כך היה פעמיים. כל פעם שמזכירים את שמו היא בוכה בכי מרורים.
שבוע לפני הטקס מתקשרים אלי מבית הספר: "יש טקס זיכרון, האם אתם מעוניינים להגיע?". השבתי בחיוב. יום לפני הטקס, שוב התקשרו, שאלו: "כמה אתם מגיעים? כדי שנשמור לכם מקום". אמרתי שנגיע מהמשפחה וחברים. היא אמרה: "תשמע, ברשותך נגיד כמה מילים על אריאל". אמרתי, בוודאי אשמח שתגידו עליו כמה מילים.
מיד לאחר הצפירה בערב, התקשרה נציגת נפגעים של הצבא ואמרה שבשמונה בבוקר, קצין תותחנים ראשי ומפקד אוגדה 162 ישמחו להיות איתנו. אני אמרתי לה שהתחייבתי לבית הספר, להיות בטקס, אך הבטחתי שאשתי תקבל אותם. בדיעבד זאת היתה החלטה נכונה. היא היתה נשברת בטקס. אני לא אדם חזק אך משתדל להיות חזק בשביל כולם.
הגעתי בבוקר לבית הספר עם בתי ועוד 15 מחבריו של אריאל. אפילו חברתו הגיעה מחיפה, יצאה בשש בבוקר כדי להגיע בשמונה. נכנסנו פנימה. מיד אחרי השער ראינו קיר עם שמות הנופלים. בתי אומרת לי, "אבא, אריאל לא פה". השבתי לה, לא נורא. לאחר כמה מטרים, גם בקיר הקבוע שמו ותמונתו לא הופיעו, וזאת חמישה חודשים לאחר פטירתו.
החברים שלו היו נסערים. אני הרגעתי אותם. אמרתי, יכול להיות שלא הספיקו, אל תדאגו, יזכירו את שמו בטקס. היו שם הרבה אנשים ונעמדנו בשורה העליונה של האמפי. על הבמה היה פלקט עם שמות הנופלים – גם שם לא הופיע שמו של אריאל. אמרתי, אולי תפאורה של שנה שעברה ולא הספיקו.
התחיל הטקס. לאחר כמה נאומים, עלו תלמידים והקריאו שמות הנופלים עם סיפורי הנופלים. סיימו להקריא את כל השמות ולא הקריאו את שם בני. תפסתי את בתי והחלטנו לעזוב. בתי והחברים מיררו בבכי ואני ניסיתי להרגיע אותם.
רוצים להישאר מעודכנים? הורידו את האפליקציה שלנו:
רוצים להישאר מעודכנים?
בדרך תפסה אותנו מורה, לא מכיר אותה. אמרה, "דני, אני יכולה לדבר איתך?". אמרתי לה, אין לך על מה לדבר איתי. "אני רוצה להסביר", אמרה. השבתי, אין לך מה להסביר, אני לא מעוניין. נסערים ומבוישים עזבנו את בית הספר והלכנו לבית העלמין. לאחר מכן הגענו הביתה.
בארבע אחה"צ קיבלתי הודעה בווטסאפ מטלי, המנהלת של התיכון, בזו הלשון: "אני מבקשת להתנצל מעומק ליבי על טעות בטקס היום. טעות אנוש, ללא ספק. טעות שלא היתה אמורה לקרות. אינני רוצה להפריע, לכן לא התקשרתי אך אשמח להיפגש. יודעת שזה לא מנחם אך אני מתנצלת". היא לא ניסתה להתקשר ולא עניתי לה להודעה. בערב הבנתי שהחלו לפרסם את המקרה ברשתות החברתיות. אריאלה קידר, ראש מינהל החינוך, התקשרה, אמרה שהיא מזועזעת ומתנצלת והיא תברר את המקרה.
אין לי צל של ספק שאף אחד לא עשה בכוונה. משהו קרה בשרשרת ההתנהלות, ולהפיל על מישהו, זה לא פייר ולא נכון. מידיעה אני אומר, שתלמידה שהיא חברה של המשפחה, התריעה יומיים לפני הטקס שאריאל לא מופיע בתמונות. לא יודע אם מישהו שכח, עובדה שהתקשרו להזמין, אבל למה התקשרתם אם לא הזכרתם את שמו. הדבר לא נתפש – גם להתקשר להורים וגם לא להזכיר את שמו?
הכי חשוב לי, אני לא הולך להתכסח עם אף אחד ולא רוצה שייערף הראש של מישהו. כשיזמינו אותי בשנה הבאה, אני אבוא. אני רק רוצה שינציחו אותו בצורה הראויה כמו את השאר. לא רוצה פיצוי או התנצלות – זה לא מעניין. רק שזכרו של בני יונצח כראוי.
קיראו עוד באותו עניין:
חגית
איום ונורא, כואב הלב. שלא תדעו עוד צער
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
עצוב ומאכזב ביותר