המשפחה שהידרדרה לעוני: "מאז שבעלי פוטר, חיינו הם גיהנום"

הסכנה הכלכלית שאורבת למעמד הביניים בישראל היא נושא שזכה ללא מעט כותרות ואזהרות בכלי התקשורת. הסיפור הבא, על משפחה אחת בחולון, הוא דוגמה חיה למצב שבו הידרדרות כלכלית הופכת למציאות קשה ומוחשית והופכת את החיים על פיהם.

"אני כל יום שואלת את עצמי איך הגענו למצב הזה", אומרת אם המשפחה, "ממשפחה נורמטיבית עם משכורות מכובדות ונסיעות לחו"ל והצגות, הפכנו לפושטי רגל שנאלצים לבקש אוכל בעמותות מזון". זהו סיפורה של משפחה נורמטיבית מחולון – זוג הורים ושתי בנות תאומות בנות עשר – שמצאה את עצמה בקריסה כלכלית, "על הקרשים", בשל פיטוריו של אב המשפחה.

אם המשפחה מבקשת לציין כבר בפתח הדברים: "אני לא רוצה שתרחמו עלינו לאחר שתקראו את הכתבה, אלא שתפנימו שיום אחד זה עלול לקרות גם לכם".

בני הזוג מחולון, בני והילה, בשנות הארבעים לחייהם, מתגוררים במרכז העיר ונשואים זה 15 שנה. "כמו בכל משפחה", מספרת הילה, "גם לנו היו עליות וירידות במשך השנים אבל מהמשבר האחרון שנמשך זה כשנתיים קשה לנו לעמוד על הרגליים. אנחנו מתקשים לשרוד מאז שבעלי פוטר וחיינו הם גיהנום. רק כעת, כשהחל לעבוד, אנחנו מתחילים לראות את האור בקצה המנהרה אבל הוא עדיין רחוק".

רוצים להישאר מעודכנים? הורידו את האפליקציה שלנו:

להורדת האפליקציה באנדרואיד

להורדת האפליקציה באייפון

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה חולון

עקבו אחרי דף הפייסבוק של השקמה חולון

שני בני הזוג גדלו בחולון ומעולם לא נפרדו. "כל חיינו חיינו כאן, נולדנו וגדלנו בעיר ואת בעלי אני מכירה מגיל אפס. היינו באותו גן ולמדנו באותו בית יסודי ובתיכון. תמיד אמרו עלינו, בחייהם ובמותם לא ייפרדו, ובאמת צדקו – לאחר הצבא, הפעם הראשונה שנפרדנו לאורך זמן, המשכנו לאוניברסיטה, סיימנו את התואר וממנו המשכנו לטיול הגדול – חצי שנה בג'ונגלים, שם עמדנו במשימות שלא חשבנו שנעמוד בהן והתחשלנו. כשחזרנו, הודענו להורים ולחברים שאנחנו מתחתנים וכמובן שאף אחד לא הופתע".

לאחר החתונה שכרו השניים דירה במרכז חולון והחלו לעבוד במשרות בכירות בהייטק. "הרווחנו סכומים נאים", מספרת הילה, "אבל לא הקשבנו להורים שיעצו לנו לחסוך ליום שחור. אמרנו לעצמנו, מה הם מבינים, אנחנו מלומדים, מי הם שיגידו לנו איך להתנהל וכך נהנינו מהחיים, עם הרבה טיסות לחו"ל ובילויים. בהמשך הדרך גם הבאנו לעולם את שתי בנותינו, ילדות מקסימות שהכניסו אושר גדול לחיינו ושינו אותם. מרגע שהגיעו לעולם, התרכזנו יותר בגידולן ופחות בהנאות החיים".

"סיפר לי שפיטרו אותו ונעלם"

עד כאן הכל היה טוב ויפה אצל הילה, בני והבנות, אך לפני כשנתיים, ביום בהיר אחד, השמיים נפלו עליהם. "בעלי קיבל הודעת פיטורים מהמקום שבו עבד במשך שנים. מדובר בחברת הייטק די מבוססת ומוכרת שעברה אקזיט ובמהלכו הוחלט לפטר כמה מבעלי התפקידים הבכירים. בעלי, שהיה סמנכ"ל בכיר בחברה והגיע לתפקיד אחרי שנים של התמדה, קיבל את המעמד בזכות ולא בחסד".

את היום שבו הודיעו לבני על פיטוריו, הילה לא תשכח לעולם. "זה היה בשעה שאכלנו צהריים הבנות ואני. הוא התקשר בקול רועד אמר לי, פיטרו אותי מהעבודה. שתקנו למשך כדקה ואמרתי לו, תגיע הביתה, נשב ונחשב את צעדינו מחדש. הוא ענה לי, אני צריך לנקות את הראש ונעלם".

באותו ערב, בני לא חזר הביתה. כשהשעות נקפו, התקשרה הילה בשעת לילה מאוחרת למשטרה, שם הודיעו לה שאי אפשר לפתוח תלונה על נעדר אלא לאחר 24 שעות. "כולנו השתגענו מדאגה, הוא ניתק את הטלפון ורק למחרת בצהריים הוא שב הביתה, וכאילו לא הבין את המהומה שנוצרה ורק אמר, רציתי לנקות את הראש".

בתחילה חיו על כספי הפיצויים, אך הם נגמרו ובלית ברירה חזרה הילה, שעד אז עבדה בחצי משרה וטיפלה בבנות, לעבוד במשרה מלאה. מצבו של בני לא הוטב. "מאז שפוטר, במשך שנתיים, אנחנו בקושי שומעים אותו מדבר. בתחילה חשבתי שזה משבר רגעי ואפילו כשהגיעו כספי הפיצויים, יצאנו לסוף שבוע רק כדי לשמח אותו. אני אובדת עצות", אומת הילה בכאב, "הוא יושב כל היום מכונס בעצמו. בתחילה עוד ניסה ללכת לראיונות עבודה ומשנוכח לגלות שלא מציעים לו את התפקידים, השכר והתנאים שמתאימים לו, הוא נפל לדיכאון. כך הוא יושב כל היום בבית".

הודעות לפני ניתוק חשמל ומים

רק לפני חודשיים החל בני לעבוד במשרה זוטרה במפעל הייטק וכל זאת בשל חובות עצומים שנקלעו אליהם. "קשה לממן בית ממשכורת אחת וכשהבעל לא מתפקד ויש עוד ילדים קטנים שזקוקים לתשומת הלב", אומרת הילה. "בחלק מהזמן המשפחה הקרובה עזרה במובן הכספי והרגשי אך לאט לאט הם התרחקו כי הפכנו למעמסה עליהם. בשלב מסוים לא סיפרתי לאף אחד מה מצבנו האמיתי, שידרתי שהכל בסדר, אבל הכל לא היה בסדר. התחילו להגיע הודעות לפני ניתוק מחברת חשמל וממי שיקמה לפני ניתוק מים, ואז התחלתי לקצץ בהוצאות בכל מיני דרכים. ראשית, הגעתי להסכם עם חברת חשמל על התקנת כרטיס הטענה לקניית חשמל, את הכבלים ביטלתי ועברנו לעידן פלוס וברור שכל המותרות כמו נופש, הצגות וסרטים לא באו בחשבון".

"רציתי לברוח מהכל ולפרק את החבילה"

באין כסף ופרנסה נאלצה הילה לפנות לעמותות שמסייעות למשפחות המצוקה. "התחלתי להתעניין בעמותות בעיר המעניקות סלי מזון. אני, שכל חיי נתתי לאחר, כעת אני זקוקה לעזרת אחרים. נורא התביישתי בזה ופניתי לחברתי הטובה שארגנה עבורנו סלי מזון. זה מה שעוזר לנו היום לעבור את התקופה הקשה".
כשהעוני דופק על הדלת, האהבה לעתים בורחת מהבית, והילה מספרת כי "היו לי לא מעט רגעי ייאוש. כל הזמן לראות אותו מכונס בעצמו ובקושי מוציא הגה מפיו עשה לי רע. היו רגעים שרציתי לברוח מהכל ולפרק את כל החבילה, אבל זכרתי את כל התקופות הטובות שלנו וכמובן, את הילדות. כל הזמן נשארתי חזקה בשבילו, שתי בנות שלא עשו רע לעולם ובשעה שאחרים הולכים לסרטים ולהצגות או נהנים מול ערוץ הילדים, להן אין כלום והן כל כך בוגרות ומבינות ולא מבקשות דבר אלא רק רוצות לעזור".

פורים בפתח, והילה מצאה על שולחנה של אחת התאומות דף מחברת שבו כתבה: "אלוהים, בבקשה, אני רוצה רק את התחפושת של מואנה, לא יותר. אני יודעת שאין להורים כסף, בבקשה תעזור לי".

"איך שקראתי את המילים שלה, פרצתי בבכי מר", אומרת הילה, "והבטחתי לעצמי שהשנה פורים יהיה אחר. התחלתי לעבוד במשק בית בבת ים, רחוק מהבית כדי שלא יזהו אותי, ואני חוסכת כל אגורה. אני רוצה לקנות לבנותיי את התחפושות שהן כל כך רוצות. ראיתי שמחלקים תחפושות בחינם, אך אני רוצה לשמח אותן במה שביקשו לעצמן".

לסיום אומרת הילה: "הדברים שאמרו לנו ההורים –  תחסכו שקל ליום שחור – מהדהדים אצלי כל הזמן. כבר חודשיים מאז שבעלי חזר לעבוד והוא נפתח לאט לאט, אבל החיים בבית לא קלים. אני עובדת מסביב לשעון ומתפללת למעט מנוחה. אני יודעת שהיא תגיע בקרוב וכל הזמן אני אומרת לעצמי עוד מעט יהיה טוב, קצת סבלנות, למען הילדים ובעלך תחזיקי מעמד".

ומשפט אחרון שהילה מבקשת לומר: "גם אם המשפחה לידכם נראית לכם נורמלית לחלוטין, כנסו, תבררו ותשאלו, אולי עובר עליהם משהו. אני יודעת שאם חברתי הקרובה לא היתה נוכחת, לא הייתי עוברת את התקופה הזו, ואם השכנים לבניין או חבריי הקרובים היו יודעים מה עובר עלינו, אולי הכל היה שונה. הבושה אכלה אותי ולא סיפרתי, וגם היום אני נורא מתביישת ולא רוצה שירחמו עלי אלא שאנשים יגלו אמפטיה כלפי החלש והסביבה הקרובה אליהם".