המסחרה של המוות: כמה עולה למות בחולון?

אף אחד לא מכין אותך לרגע הזה שבו אתה מביט בבן משפחה מוטל באמצע הסלון ללא רוח חיים. הרגע הזה פגש אותי בלילה בין שישי לשבת, בשעה שתיים בלילה, לאחר שאביה של אשתי נפטר. האב, תושב חולון, סבל זה זמן רב מבעיות בראיות וסירב בעקשנות ללכת לבתי חולים. אם נגזר עלי למות, כך חרץ, אני מעדיף שזה יהיה בביתי ולא במקום זר.

ביום שישי האחרון, בחג סוכות, עזבנו אותו בחצות. עוד ניסינו לשכנע אותו ללכת לבית החולים לפני שעזבנו, אבל הוא התעקש שהוא חזק ואמיץ שלא זקוק לבתי חולים, והבטיח לנו שאם נגיע לביתו למחרת עוד נצחק על הכל.

אבל זה לא קרה, זמן קצר אחרי שהגענו הביתה, הזעיקו אותנו לביתו, והקול הרועד מהצד השני בישר לנו שמבצעים בו החייאה. הדרך הקצרה הופכת לארוכה, בין תפילות לשלומו לחישובים האם נספיק למצוא אותו בחיים, כולנו בעיקר קיווינו שזה חלום רע שאחר כך נוכל לצחוק עליו. כשהגענו ראינו שני אמבולנסים בפתח הבית, צוות מד"א שמבצע החייאה ונלחם על חייו של האיש, עד שלאחר כרבע שעה נאלצו לקבוע את מותו ולבשר לנו שגופו לא עמד בזה.

אף אחד לא מכין אותך לרגע הזה שבו האדם שישבת איתו רק לפני כמה שעות, מוטל על הרצפה בסלון ללא רוח חיים, מכוסה בסדין. אבל אין זמן. הראש עובר למצב אוטומט. עכשיו מתחילים לעבוד לקראת ההלוויה. במד"א אומרים לבני המשפחה ההמומים, שביום שישי בלילה אמבולנס פרטי אמור לפנות את הנפטר. הם זורקים שם של חברה מוכרת מאוד באזור. בשעה שלוש לפנות בוקר אנחנו מתקשרים ומקבלים מענה שבעוד כחצי שעה יגיע האמבולנס. בינתיים, אנחנו ממתינים למשטרה שתקבע שאין חשד לפלילים, עסוקים בטפסים, מילוי פרטים, שיחות טלפון, לצד האיש ששוכב, נטול חיים, באמצע הסלון, מתחת לסדין.

האמבולנס הפרטי מגיע ואיתו גם העובד. מתיק-מזוודה הוא שולף ערימת טפסים ומכונה לחיוב כרטיס אשראי ולא מותיר הרבה ברירות: 9,000 שקל תמורת העברת הגופה למכון הקירור, הוצאת רשיונות, תעודת פטירה ומיני ביורוקרטיה שאנחנו קצת פחות מעורים בה. אין הרבה ברירה. אנחנו משלמים.

אנחנו מבולבלים. בשלב הבא מנסים למצוא חלקת קבר ומגלים את האבסורד: קבורה בחולון, כך מסבירים לנו, אינה באה בחשבון. לא נותרו מקומות. האפשרות שנותרת בפנינו היא קבורה בבית העלמין ירקון, 8,500 שקל עבור קבורה בקומות כי נגמרו חלקות הקברים. אנחנו לא רוצים קבורה במגירות, וגיסי מציע שנבדוק את בית העלמין ראשון לציון. אנחנו בודקים ומשלמים 42,000 שקל עבור חלקת קבר, בבית עלמין מטופח, לא בקומות ולא במגירות. אנחנו מודיעים לנהג האמבולנס הפרטי שהחלטנו שאביה של אשתי ייקבר בראשון לציון. הוא מוציא טפסים נוספים, מבצע כמה שיחות טלפון ומודיע לנו שבעוד כחצי שעה הגופה תפונה.

אנחנו מחכים בסבלנות רבה, ורק אחרי חמש שעות בן המשפחה שלנו מפונה מהרצפה בסלון. האיש מטעם חברת האמבולנסים הפרטית מבטיח לעדכן אותנו במוצאי שבת במועד ההלוויה.

זה היה סוף שבוע סוער ומטלטל אבל שקט במיוחד. במוצאי שבת אנחנו מקבלים כמובטח טלפון שבו מודיעים לנו שההלוויה תתקיים ביום ראשון בצהריים, לא לפני שהאיש מסביר שהוא מתמקח כדי להשיג חלקת קבר קרובה לשביל. הסיבה: כך יוכל מי שכהן ונאסר עליו לטייל בין הקברים, לעמוד קרוב לקבר, על השביל.

זה לא נגמר שם. ביום ראשון בבוקר, המשא ומתן סביב הקבר נמשך. במשרדי בית העלמין, במשך שעתיים, גיסי מבקש את הקבר שקרוב לשביל, והוא נזהר לא להרים את קולו, לא להתפוצץ מול האבסורד, חושש שאם ימתח מדי את החבל, יקבל סירוב מוחלט. אסור לעצבן את אנשי חברה קדישא.

ביום ראשון בצהריים הובא לקבורה אביה של אשתי. נקבר האיש שבמשך 82 שנותיו לא ביקש דבר מהמדינה, גם כשתרם, גם כשנלחם כחייל במלחמות שהיא בחרה עבורו, גם כששילם מסים וביטוח לאומי. הוא מעולם לא ביקש דבר ובטח לא תיאר לעצמו שביום שבו ייפרד מהעולם, ייפגשו בני משפחתו בשורה של מאעכרים, שלא מפסיקים להציג את הזכות הבסיסית להיקבר בכבוד כמשהו שהם, תמורת בצע כסף, יעשו עבורך.

ואף אחד, אף פעם לא מכין אותך לרגע הזה.