"מה זה תינוק בוכה לעומת אסירה משתוללת"

לאחר 30 שנות שירות במשטרת ישראל, אורנה סבן, תושבת חולון, מצאה את עצמה מחדש בעבודה התנדבותית במחלקת היולדות בבית החולים וולפסון. סבן, בת 60, יצאה לפנסיה מהמשטרה לפני עשר שנים לאחר 30 שנות עבודה כקצינה. מאז השחרור, מתנדבת סבן פעם בחודש במחלקת היולדות. סבן היא אחת מתוך 40 מתנדבות במחלקה שבה עובדות 30 אחיות בלבד. בראיון ל"שיקמה-חולון" מספרת סבן על האתגרים ובעיקר על הסיפוק מההתנדבות במחלקת היילודים.

"שוטר מקבל את ההוקרה לעתים רחוקות", היא אומרת. "במהלך העבודה שלי נתקלתי בהרבה זעם כלפינו, הייתי בעמדה של מגננה. אף אחד לא אוהב להיעצר, לקבל דו"ח או להילקח לחקירה. אחרי שיצאתי לפנסיה, גיליתי את הייעוד האמיתי שלי. המתנדבות במחלקת היולדות ובתינוקיה מקבלות המון אהבה וחום. הוקרת התודה כלפי העבודה שלנו היא דבר מחזק. אנחנו מקבלות את התחושה שאנחנו מועילות גם למטופלים וגם לצוות הרפואי."

בין האזיקים לחיתולים

סבן החלה את הקריירה בענף התנועה (כך נקרא בעבר). באחד מהמקרים המכוננים בשנותיה הראשונות של השירות, נשלחה לשמור על עצורות מאבו-כביר שחשו לא בטוב ונשלחו לטיפול רפואי בבית החולים צהלון ביפו: "נתנו לי לשמור על אסירה אזוקה באזיקים למיטה. הסוהרת אמרה לי שהיא  לוקחת את האזיקים הפרטיים שלה ובינתיים האסירה תהיה משוחררת. העצורה היתה נרקומנית מיפו, ליוויתי אותה לשירותים וחיכיתי עם דלת מעט פתוחה. היא ברחה מהחלון, אמרו שהיא יצאה מהשער האחורי ואני ראיתי אותה נכנסת למונית. נעצרתי באמצע הכביש ובגופי עצרתי רכב ובתוכו נהגת. הוריתי לה לרדוף אחרי המונית, הוצאתי את הראש מהחלון ושרקתי לנהג. המונית נעצרה. נכנסתי פנימה, תפסתי את האסירה ואמרתי לנהג שיסע לתחנת המשטרה. החזקתי אותה בצוואר, היא צרחה וצעקה, ואני נעצתי בה את הציפורניים. הגענו ליד בית הדין הצבאי. היא פתחה את הדלת וניסה לברוח אבל ממש נעצתי בה את הציפורניים דרך החלוק ולא הנחתי לה. במקרה היה שם רס"ר של בית הדין הצבאי שהגיע עם האזיקים ואזק אותה".

לאחר אותו מקרה, המשיכה סבן לעבוד בענף התנועה ב"חוליית מכיני תיקים", עבודה משרדית שכללה התמודדות עם אנשים שזומנו לבתי משפט. בשש השנים האחרונות שירתה במרחב יפתח כקצינת מתנדבים של המשמר האזרחי. לדבריה, "אם הייתי יכולה, הייתי מראש הולכת לתחום התינוקות. זה הדבר שהכי עושה לי טוב. הסיפוק שאני מקבלת במחלקה לא משתווה לשום דבר שניתן לדמיין".

השוטרת נשארה שוטרת

סבן מספרת כי במסגרת התנדבותה בבית החולים, היא ושאר המתנדבות כפופות לנהלים ולהחלטות צוות בית החולים: "אסור לנו להוציא תינוקות מהמחלקה, גם אם האמא מבקשת שנביא. אסור לנו לעדכן את ההורים והמשפחה במצב של התינוק – משקל, חום, או אפילו אם הוא עשה פיפי-קקי. עורכים לנו מבחני ידע כל שנה ומקפידים איתנו על לו"ז קבוע (ככל הניתן) כפי שעושים עם כל העובדים הרגילים. למרות תחושת הנתינה העצומה, זו עדיין עבודה".

לאחר שנות התנדבות רבות, סבן מלווה ומדריכה מתנדבות חדשות במחלקה, מסבירה להן את הכללים ומבהירה בפניהן את חוקי המקום. היא מחייכת כאשר היא נשאלת האם היא מוצאת נקודות מקבילות בין עבודתה כשוטרת להתנדבות כמפקחת על מתנדבות חדשות: "אני כנראה טובה בהדרכה של אנשים. המתנדבות החדשות מבינות את ההגבלים וסומכות עלי".

מה עוד תרמה לך העבודה במחלקת ילודים, מעבר לסיפוק?
"למדתי שני קורסים בנושא מתוך סקרנות – ליווי התפתחותי מגיל לידה עד שנתיים, בקמפוס ברושים של אוניברסיטת תל אביב, וכן קורס מלווה לאחר לידה ב'דיאדה' בנמל תל אביב. כמובן יש כנסים מקצועיים שעורכים עבור המנדבות והשתלמויות. בכנסים האלה אנחנו לומדות המון ומפיקות הרבה ידע".

רק השבוע התקיים בבית החולים וולפסון כנס מקצועי אשר כלל  תכנים לימודיים והעשרה למתנדבות מחלקת ילודים. מערך המתנדבות במחלקת היולדותת מונה כ-40 מתנדבות בהדרכת אוולין כהן. "נכון להיום, 2017, המתנדבות הן חלק משלים ובלתי נפרד מצוות המחלקה", אומרת כהן ומציינת כי "מתנדבים הם משאב אנושי אדיר שצריך לנהל אותו ביעילות ולהתייחס אליו בכבוד, רגישות ותשומת לב".

אתי אלעזר, האחות האחראית של המחלקה: "במחלקה יש 30 אחיות שעובדות קשה מאוד על מנת לעמוד בעומס ובלחץ. השעות הארוכות והשחיקה לא מאפשרות לכל אחות להיות דרוכה במלוא הקשב ותשומת הלב לכל מטופלת. נשים רבות מבקשות להתנדב, השמועה עוברת מפה לאוזן והתנאים המחמירים לא מרתיעים מתנדבות פוטנציאליות מלהציע את עצמן. המתנדבות במחלקה יודעות שקשה להתנהל עם מספר קטן של אחיות ועל כן הן מוכנות להגיע גם בסופי שבוע וחגים כדי לתת כתף".

מטפלת מעבר לים

מעבר להתנדבות בבית החולים, מטפלת סבן באופן פרטי תמורת שכר או בהתנדבות: "לעתים אני נתקלת באמהות צעירות שלא יודעות איך לחתל, איך להחזיק או איך להיניק ואני מסייעת להן. בסופו של דבר כולן לומדות. יש הורים שרוצים שאהיה מטפלת קבועה לילדיהם. אני לא מסכימה כיוון שאני עובדת בשביל הנשמה, יש לי פנסיה מהמשטרה ואני לא רודפת אחרי הכסף. חשוב לי החופש שלי. יש מקרים מועטים שבהם אני עוזרת למשפחות בשכר – פעם אחת אפילו נסעתי עם משפחה ללונדון כדי לשמור להם על התינוק. לעתים, אנשים דלי אמצעים פונים אליי ואני מתנדבת בשמחה".

היא מחכה בכליון עיניים להיות סבתא אבל בינתיים "הסנדלר הולך יחף". "יש לי שלושה ילדים, אחד מהם התחתן באוקטובר האחרון ואני מקווה שבקרוב מאוד אזכה לנכדים".