זוהר ארגוב שכח לשלם, לפרס לא עבר האשראי: זכרונות מ"סירוקו"

מכל קצוות העיר נהרו אליה. ראשי העיר, שרי ממשלה וגם עברייני התקופה באו לאכול. "סירוקו פיצה" הוותיקה, יותר מארבעים שנה אחרי שנפתחה, עדיין חיה וקיימת ומושכת אליה קהל צעיר ומבוגר כאחד, גם בעידן שבו דעך זוהרם של מרכזי הערים שהוחלפו בקניונים ענקיים שנפתחו מחוץ להם. חזרנו אל הסיפורים הגדולים מהימים שבהם רחוב סוקולוב היה הסנטר של העיר.

הרבה זמן לפני שנפתחו סינמה סיטי, יס פלאנט וקניון הזהב, היו רחוב סוקולוב וסביבתו המקום של תושבי חולון הצעירה. מה לא היה שם? בתי קולנוע, דיסקוטק, חניות, בתי קפה וגם פיצריה אחת ושמה "סירוקו". כמעט הכל נעלם מאז שהחלו להיפתח הקניונים, רק פיצה סירוקו, שהפכה למותג, נשארה עד ימינו.

הפיצריה הוקמה ב-1975 על ידי ציון מורד לאחר שאחיו חזר ארצה מארה"ב. "אחי הגיע אלינו עם ידע, היתה לו פיצריה בניו יורק. רצינו שיישאר בארץ ופתחנו את המקום, ונהיה לחץ אדיר", מספר מורד. לגבי השם "סירוקו", מורד מספר כי זו היתה בחירה של אחיו, "לאחי היה מועדון בניו יורק שבו הופיע בקביעות הזמר אריס סאן. למועדון קראו סירוקו – שפירושו רוח מדברית חמה, והוא ביקש אותו שם לפיצריה בישראל".

מורד. "גם חארקות היו"

כשזהר ארגוב שכח לשלם

פיצה סירוקו נמצאת בפסאז' סבוי שבשטחו פעלו במשך שנים בית קולנוע ודיסקוטק. "אלף איש היו מתאספים פה בכל יום שישי ויושבים על הברזלים", נזכר מורד. המקום היה עבור תושבי חולון צעירת הימים מה שגלידת מונטנה היתה עבור הצפון תל אביבים. בתקופה שבה הטלוויזיה היתה בחיתולים ובתי הקולנוע היו מפוצצים בקהל, כל צעירי העיר היו באים אל פסאז' סבוי לבית הקולנוע ולדיסקוטק שבו הופיעו גם זמרי התקופה.

מורד נזכר: "היה פה דיסקוטק למטה, והיה בא הזמר זהר ארגוב ומבקש ממני כוס תה. היה לוקח את התה עם הכוס ומופיע פה למטה ושוכח שם גם את הכוס וגם לשלם. היה מסטול קצת. אני הבנתי אותו, זה בסדר, הוא לא היה עושה את זה בכוונה".

לא רק זמרי התקופה היו באים לפיצה. מורד מספר שגם ראשי העיר המיתולוגיים פקדו את הפיצריה כדרך קבע: "רום היה בא אלי כמעט כל יומיים עם הבת הקטנה שלו. הוא כל הזמן היה קונה לה פיצות. אני וראש העיר ששון גם חברים טובים".

כשכרטיס האשראי של פרס לא עבר

לסירוקו היו מגיעים שרי ממשלה של אז והיום, ביניהם שר הכלכלה אלי כהן, תושב העיר. "השר אלי כהן גדל על הפיצה שלנו, גם שחקן הכדורגל אבי נמני וכל המי ומי באו לכאן", מספר מורד בהתרגשות  ונזכר בביקור ההיסטורי של נשיא המדינה שמעון פרס ז"ל, שהגיע למקום לפני יותר משלושים שנה כשכיהן כשר: "השר שמעון פרס בא באיזה שלב לבקר בחולון. אז לא היו מאבטחים וחבר שלי שהיה שוטר ליווה אותו ואמר שייקח אותו לפיצה טובה בחולון. הוא הביא אותו לפה וגם הזמין אותו לאכול, כי כרטיס האשראי שלו לא נתן לו לשלם. בסוף הוא קם ואמר תודה רבה ולחץ לי את היד".

הביקורים בפיצה של מורד לא הסתכמו רק בזמרים ובשרי ממשלה, הוא מספר שעל הפיצה שלו שמעו מיטב המאפיונרים של התקופה שבאו לאכול ולתת כבוד.

אל הפיצה של ציון היו מגיעים צעירים מהשכונות מקווה ישראל ומג'סי כהן, ולא פעם התפתחו תגרות אלימות בין שתי הקבוצות. תגרה אחת, שכללה שימוש באלות, שרשראות וברזלים, נגמרה בפציעות, אך גם הבריונים האלימים והמסוכנים נתנו למורד כבוד: "פתאום רץ אלי לפיצה בחור מג'סי כהן, כולו זב דם מהראש ועד לרגליים. עמדו שלושים חבר'ה ממקווה מחוץ לפיצה והתביישו ממני. הזמנתי לו מונית לבית החולים. אמרתי להם, שבו, אף אחד לא ייגע בו ואף אחד מהם באמת לא התערב".

סופה של תקופה והפנים לעתיד

בשנות השמונים נפתח בישראל הקניון הראשון, ואחריו נפתחו עשרות ברחבי הארץ, מה שהרג את המסחר ברחובות במרכזי הערים. הגזירה הזו לא פסחה גם על מרכז חולון, שבשיא תפארתו פעלו בו ארבעה בתי קולנוע ועוד עסקים רבים שנסגרו בזה אחרי זה בשנות השמונים והתשעים. העסק היחידי ששרד היה פיצה סירוקו.

מורד לא מודאג וצופה לעסק שלו עתיד ארוך. בזמן הראיון איתו, העוברים והשבים ברחוב פונים אליו, מברכים אותו והוא מספר בגאווה שגם בחו"ל הוא פוגש אנשים שמכירים אותו מהפיצה: "כשהייתי בקובה ובקוסטה ריקה, אנשים צעקו לי 'סירוקו' 'ציון סירוקו'". הילדים של אז הפכו בינתיים להורים לילדים ולסבים לנכדים וממשיכים להגיע יחד איתם אל הפיצריה המיתולוגית.