סטודנט תובע את מכון היט: "פתחתי את הפה והעיפו אותי"

כאשר החל יוגב טמיר, בן 37, ללמוד לתואר ראשון במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי היט בחולון, הוא לא האמין כי הלימודים ייגררו אל תביעה משפטית ארוכה ויביאו עימם תחושות קשות נגד הממסד, שלטענתו, התנכל לו. לדבריו, עומס בחומרי הלימוד, פסילת תלמידים ואי עמידה בתקנון – כל אלה הם רק קצה הקרחון מהחוויה הקשה שעבר כסטודנט  בשנים 2010-2007 במכון הטכנולוגי היט. "אין מקום לדעה אישית. אתה מרגיש שם כמו זבוב. אדם שקוף", אומר טמיר.

טמיר. "חשתי עוינות"

יוגב טמיר גדל בראשון לציון, למד בתיכון במגמת אדריכלות. אחרי התיכון המשיך לימודי עתודה להנדסאי אדריכלות וסיים אותם בהצלחה. על הסיבות שגרמו לו לתבוע את המכון הטכנולוגי היט בחולון הוא מספר: "בתחילת השנה הראשונה הכל היה בסדר. העניינים החלו להסתבך בסמסטר ב', שבו התבקשנו לעשות בכיתה פרויקט בשם 'תיבת פנדורה'. הם רצו שנחשוף סיפור אישי ונעשה עליו פרויקט. אני בחרתי ללכת עד הסוף וחשפתי בפרויקט זה את הסיפור האישי שלי: בהיותי בן 15 אושפזתי במוסד פסיכיאטרי, ובגיל 27 מצאו קשר בין מחלת הצליאק לבין ההפרעה הנפשית שמהן סבלתי".

טמיר מסביר כי לא הבין עד כמה הפרויקט שלו, המעביר ביקורת על הממסד הרפואי, גורם אי נוחות למרצים. "הם לא היו מסוגלים להתמודד עם סטודנט שמטיח את האמת על הממסד הרפואי. אני מניח שיש להם גם הרבה דעות קדומות ובורות על אבחנות פסיכיאטריות. רציתי לעורר מודעות, ואם זה לא הספיק, בפרויקט הבא, בקורס שעסק בחגיגות ה-60 לישראל, בחרתי לעסוק בנושא השסע העדתי ויחסי מזרחים-אשכנזים".

"עומס וטרטורים כמו בצבא"

בהיות סטודנט בשנה ב', נבחר טמיר לנציג השכבה באגודת הסטודנטים במכללה, ולדבריו נתקל בנסיונות של המערכת להכביד על הסטודנטים. "כמות השיעורים וההגשות היתה גדולה ונדרשנו לעבודה מפרכת. בנוסף, הם המציאו מטלות שאין בתקנון. כך למשל חייבו אותנו להגיש חוברת פרויקט וגם הוסיפו תערוכה צדדית. השיטה היתה להעמיס עוד ועוד עבודות על הסטודנטים, ממש כמו הטרטורים שהיו פעם בצבא. כנציג הסטודנטים הרגשתי מחויבות למחות ולהילחם על דברים כאלה. בסוף הסמסטר הגשתי רק את הפרויקט בלי התערוכה שנוספה ולא היתה בתקנון. בנוסף, חשתי עוינות – כל רעיון שהעליתי זכה לקטילה מצד המרצים, שכל הזמן רמזו ששניים מהכיתה עמודים להיכשל.

"המרצים פנו אלי במייל לברר מדוע לא הגשתי את התערוכה המיותרת, ועניתי להם מה אני חושב. בשיחה אישית לפני מתן הציונים, ביקשה המרצה שאתנצל על מה שכתבתי. סירבתי ואז קיבלתי נכשל. כישלון משמעותו שאני צריך להישאר שנה ולעשות שוב את הקורס עם פרויקטים אחרים וגם עליהם להוציא עוד כסף ועוד זמן ומאמץ".

בסופו של דבר החליט טמיר לעשות שנה נוספת: "רציתי ללכת לפי החוקים שלהם כדי לא למצוא את עצמי בחוץ, לא רציתי להרגיז אותם. את השנה הנוספת ביצעתי כפי שדרשו ממני, מבלי להעביר ביקורת או לבקש הקלות. בסמסטר ב' של שנה ב' החוזרת, שיבצו אותי לקורס שבוטל בגלל שיקולים זרים. כבר לא יכולתי לשתוק יותר ומחיתי נגד הביטול הגורף ועל כן הורחקתי מבית הספר".

"איכות וכשרון זה לא הכל"

"עיקר הטענות שלי הם על תהליך ההרחקה ועל הלימודים הבלתי אפשריים", מסביר טמיר מדוע החליט לתבוע את המכון הטכנולוגי בחולון. "בסמסטר ב' האחרון, ביצעתי שלושה פרויקטים כאשר הנושא באחד מהם נכפה עלי. את שלושת הפרויקטים הגשתי בזמן חוץ מהראשון, שהוגש מעט באיחור מאחר שסבתא שלי בדיוק נפטרה וקיבלתי על כך אישור. על כל שלושת הפרויקטים קיבלתי פידבקים חיוביים במעמד ההגשה. כיוון שכבר שמעתי סיפורים על מרצים שנתנו ביקורות חיוביות ואז הפתיעו עם ציון שלילי בסוף הקורס, ביקשתי את הציונים בכתב, וקיבלתי תשובה מהמרצה שהוא לא יכול והוא רק 'בורג קטן במערכת', וזאת בזמן שבכיתה המקבילה מרצים נתנו ציונים בכתב לבקשת הסטודנטים".

בסיום הסמסטר, כמנהג המחלקה, הסטודנטים מגישים תערוכת ביניים, "פאנל מסכם" של העבודות אותן הציגו במהלך לימודים עד לאותו זמן. ההחלטה אם סטודנט יעבור לשנה ג' תלויה בציון שהוא מקבל על הערוכה הזו יחד עם הציון שלו בקורס ליבה בסמסטר ב'. "את התערוכה שלי לא הצלחתי להקים", אומר טמיר. "הייתי במשבר אחרי ארבעה ימים ללא שינה, ובדיעבד הייתי צריך להתעקש על הארכת זמן. סמכתי על כך שבמשך שלושה חודשים הגשתי פרויקטים ברמה גבוהה וקיבלתי הערות חיוביות. לא חשבתי שראש החוג ייתן הוראה למרצה שלימד אותי לתת לי ציון נכשל בקורס, למרות ההערות החיוביות, וכך בעצם ראש החוג הצדיק את ההרחקה שלי. ראש החוג גם כתב מכתב המלצה להרחקה רצוף באי דיוקים ובטעויות ונזף בי על כך שסופו של דבר תליתי את העבודות והדגמים בכיתה ריקה כמה ימים אחרי רק כדי להוכיח שהם יכולים לבדוק אם הם רוצים". עוד מספר טמיר כי ראש החוג לשעבר כתב במכתבו: "איכות וכשרון זה לא הכל". "אני עד היום מנסה להבין מה צריך עוד חוץ מכשרון ואיכות עבודה. האם נמדדתי על יכולתי המקצועיות או על סמך דברים אחרים?" הוא שואל.

בשלב זה דרש טמיר ועדה מוסדית שתדון בעניינו. "הם הסכימו, אבל בוועדה ישבו אנשים זרים לגמרי שדנו בציונים ובעבודות שלי מבלי לראות אותן". או אז, בשנת 2010, החליט טמיר לתבוע את המכון הטכנולוגי היט, תביעה שנגררת עד היום, לאחר שבית המשפט דחה אותה. לפני שלושה חודשים הגיש טמיר ערעור לבית המשפט המחוזי ועתה הוא מחכה לתשובותיו/ "הטענות התבססו בעיקר על התהליך הלא תקין. לאחר שסירבתי לפשרה בגובה כמו מאות שקלים, נפרדתי מעורך הדין שלי והחלטתי לייצג את עצמי".

התמונה שאתה מתאר היא קשה והדרישות קשוחות. מדוע הסטודנטים לא מוחים על כך?
"אין מחאה אמיתית בפקולטה לעיצוב נגד המרצים. כל מה שהמרצים עושים הוא קדוש בעיני הסטודנטים, כי הם מאמינים שבסיום הלימודים הם יקבלו את מה שהם רוצים, פרויקט גמר עם חשיפה וכיו"ב. ללכת נגד המערכת יעלה להם במחיר הקריירה שעדיין לא התחילה, וזה מה שקרה לי. אני מניח שהמרצים גם עושים דה לגיטמציה לסטודנטים מסוימים והופכים אותם בדרכים נסתרות לראויים להרחקה. זה מתחיל ביחס בכיתה, והסטודנטים מושפעים מהמרצים, אין מקום לדעה אישית. אתה מרגיש שם כמו זבוב, אדם שקוף".

המקרה שלך הוא יוצא דופן או שהורחקו עוד סטודנטים?
"יש עוד כמוני שהורחקו או לא המשיכו, אבל אף אחד לא נאבק. כולם פוחדים לשפוך כסף ולהישאר בלי תואר וללא עבודה. זה באמת מפחיד".

מתקבלים על תנאי

"הבעיה", לדברי יוגב, "מתחילה כבר במיונים. הם מקבלים אנשים על סמך קריטריונים של השתייכות לשכבות חזקות. הם מסתכלים יותר על מאיפה אתה מגיע ופחות על לאן אתה יכול להגיע. אחרי המיונים שעובר סטודנט זה עדיין לא אומר שהוא התקבל באמת. אחרי שנתיים בוחנים אם הוא מתאים לסיים את הלימודים או לא. כך יוצא שהם מרוויחים בשנתיים הראשונות שכר לימוד מסטודנטים שלא ראויים לדעתם. מלמדים אותם ריתוך, נגרות, ציור, קצת מכל דבר ושולחים אותם לשוק עם חצי תעודה שהיא בעצם כלום. שום סטודיו לעיצוב בשוק העבודה לא יעסיק סטודנט שלא סיים את לימודים במוסדות שנקר, בצלאל או היט חולון, אבל להם אין בעיה לשלוח בנאדם ללא תואר אחרי שלוש או ארבע שנות לימוד. במהלך  הזמן ראיתי סטודנטים שממש נכנסו למאבקי כוח עם המרצים כדי לסיים את הלימודים ולמדו שם גם שמונה שנים. בגלל שפתחתי את הפה, העיפו אותי, חיכו לטעות הראשונה ואז גם עיקמו את החוקים כדי להרחיק".

איך ממשיכים הלאה?
"יש לי הרבה תכניות אבל אני מתקרב לגיל 40 ולמרות שאני צריך כבר להתמסד ולעבוד בעבודה קבועה, אני לא מרגיש שקט. אני עובד כמתרגל פעם-פעמיים בשבוע, למדתי באוניברסיטה הפתוחה פוסט פרודקשיין ותחום המדיה מאוד מעניין אותי. אני מעצב רהיטים מדי פעם אבל צריך ציוד מקצועי יותר. מה שטוב במכון הטכנולוגי זו הסדנה הענקית שיש שם. זה גן עדן למעצבים והמרצים לא פעם עושים שם פרויקטים. אני רוצה שאנשים יידעו מה קורה במכון הטכנולוגי, כי זה לא רק שם. יש הרבה סטודנטים שקופים שזה קורה להם ואני בחרתי לא לוותר".

היט חולון: "כשלונות, היעדרויות ויחס מזלזל ללימודים"

בכתב ההגנה של המכון הטכנולוגי HIT נטען כי "הפקולטה הינה יוקרתית עתירת מוניטין וממומנת מכספי הציבור. התובע, בעת היותו סטודנט, איחר בהגשת עבודות, נעדר מהלימודים, לא התמודד עם אתגרי הלימודים, נכשל מספר פעמים בקורסי ליבה, נעדר מהפאנל המסכם של הגשת עבודות, זלזל בלימודיו והודח מסיבות אקדמיות בלבד, הכל על פי תקנון וכללי המכללה. המרצים התריעו בפניו על יחסו המזלזל, על כשלונותיו, ההיעדרויות, האיחורים, אי הגשת עבודות במועד ואי הופעה לפאנלים".

עוד מציינים בכתב ההגנה כי "בשנת הלימודים השנייה צבר התובע ארבעה כשלונות, לא ניגש לבחינות קורס, כך שהיו חסרים לו חמישה ציוני גמר. כחודשיים ממועד פתיחת הלימודים התריעה בפניו גב' שטיינבוק על אופן התנהלותו ועל סיכויו הנמוכים לעבור את הקורס. למרות כשלונותיו ולפנים משורת הדין, הותר לו להמשיך את לימודיו, בתנאי שיעבור את קורס עיצוב תעשייתי בהצלחה. הוועדה כתבה לתובע כי כשלונו בסיום הקורס לעיצוב לתעשייתי 2 ו/או אי מעבר הפאנל המסכם יגרום להרחקתו מהלימודים.

"התובע המשיך בהתנהלותו, לא התמיד בלימודיו, עזב את הקורס מרצונו וחויב לחזור על שנה ב'. גם אז חזר על התנהלותו הכושלת, וכשל גם בשנה החוזרת, מה שעל פי התקנון הביא להרחקתו מהלימודים. התובע לא המציא כל אישור על מחלתו במועד הפאנל, הוא בחר באופן עצמאי לתלות את העבודות שלו וביקש ממנהל המחלקה לבדקם. התובע הגיש ערעור על כשלונו בקורס עיצוב תעשייתי 2 וניסה להלך אימים על חברי הוועדה. למרות זאת, הוחזרה עבודתו לבדיקה, אך התובע נכשל בעבודה זו. הנתבעת דוחה מכל וכל את טענת האפליה ואת הטענה שפעלה שלא על פי הנהלים".