דלינדה, הסיפור האמיתי: תושבת חולון חושפת בספרה מסכת חיים רוויית אלימות והתעללות

דלינדה בכור-חדד, תושבת חולון, עברה בחייה השפלות, אלימות, אונס ונסיונות התאבדות, אבל אחרי כל זה הרימה ראש, הקימה משפחה ונשארה בחיים כדי לספר הכל בספר חדש שיצא לאור לאחרונה.

בגיל 35 החליטה דלינדה בכור-חדד, אמא לארבעה ילדים מחולון, לכתוב את סיפור חייה המורכב בספר הנושא את שמה – "דלינדה" שיצא לאור ממש לאחרונה ופרקים ממנו פורסמו זה מכבר בעמוד הפייסבוק שלה וזכו לעניין רב. היא נשואה בשנית לאחר פרק נישואין ראשון אלים, ובספרה היא מתארת בפירוט נדיר סצינות קשות ביותר של התעללות שלוותה בין היתר בהשפלות ואונס, והכל בהיותה נערה בת 19 שזה עתה נחשפה לחיי משפחה.

סיפורה הקשה של דלינדה מתחיל כבר בילדותה, אז חוותה אלימות מצד אביה שמצד אחד הפגין כלפיה אהבה גדולה אך במקביל התנהג בבריונות.

"כשהייתי קטנה", היא מספרת, "אבא שלי היה אומר לי, אני לא אוהב אותך, אני מאוהב בך. רציתי גבר כמוהו בחיי, למרות שהוא היה מכה את אמא שלי. חשבתי שככה זה אמור להיות ושזה נורמלי. פחדתי ממנו ולמדתי לאהוב את הפחד. אבי היה ולא היה לצידי, הוא תמיד היה אומר לי לומר אמן לכל דבר שהוא אומר לי. היו רגעים שאבי היה אומר, 'אני האלוהים שלך'".

דלינדה מספרת על יחסיה המורכבים עם אביה: "לדוגמה, בזמן לידתו של בני, הנכד הראשון שלו, הוא בחר לנסוע לגרוזיה עם אחיו ולא להיות שותף לשמחה הגדולה שלי. בזמן ההפלה בהריון השני, הוא לא באמת היה שם. הוא רק הביא לי כסף לסיים את התהליך הנורא שחוויתי. הוא לא חיכה שאסיים את ההפלה, הוא הוריד אותי וברח.

שכבתי בודדה במיטה, ילדה קטנה מול עולם גדול שעוברת הפלה ואף אחד לא שם בשבילה. עוד מקרה שאני זוכרת קרה כשרבתי עם אחי למשל, אבא החליט להשפיל אותי ושבר עלי מגהץ קיטור, רדף אחרי בכל המדרגות כדי להכות אותי, להשפיל אותי ולרמוס את כבודי".

איך מתמודדים עם חוויות כאלו?

"זה לא פשוט אבל מצד שני, לא הייתי פראיירית. אמנם פחדתי מאבא אבל לא ראיתי בעיניים, עשיתי מה שרציתי. היה לי ספר חוקים משלי, אני מתחילה ואני מסיימת. בכל הסכנות לא ראיתי אף אחד, ראיתי רק את עצמי ואת הרצון למרוד, לצאת מ'מאסר הילדות'. בספר החוקים של דלינדה, הכל מותר".

מה למשל?

"כשדרסתי שוטר על מרצדס לא היתה לי מודעות לסכנה. ראיתי בעיניים את הרצון של 'כאן ועכשיו' ו'זה שלי'. אני זוכרת מקרה שבו איימתי על מורה ללשון שאני ארצח אותה כי היא צלצלה להורי וסיפרה להם שקיבלתי 39 במבחן. אבא שלי היה עסוק בלהתחנן למנהלת שלא יעיפו אותי מבי הספר ובבית חטפתי מכות על זה".

ספרי על נישואייך הראשונים לגבר אלים. איך זה קרה?

"זה מתחיל מזה שכל חיי חיפשתי שיאהבו אותי ובמקביל חיפשתי הגנה. אולי חסך מדמות אב נורמלית גרמה לי להימשך לאנשים כוחניים, מבוגרים ממני ואנשי עולם תחתון. אבא כל הזמן היה כוחני ונמשכתי לפחד.

"כשהכרתי את הגרוש שלי, לא באמת קראתי בין השורות ולא בין הנורות המהבהבות, וגם אם קראתי, זה לא ממש עניין אותי.  התאהבתי בו וקיבלתי אותו כמו שהוא. הורגלתי למכות. בדיעבד, לא נבהלתי מהאלימות שראיתי שהפעיל הגרוש שלי נגד אמו. אהבתי את הכוחניות שלו.

"גם סלחתי לו והאמנתי לו שהוא יפסיק עם הסמים, שיפסיק עם השתייה, חשבתי שהוא ישתנה. כל פעם מחדש, נשאבתי למילים החמות ומצד שני להשפלות.

"הוא היה צוחק על הנמשים שלי, הוא היה קורה לי נמשה. הוא היה אומר לי שאני מכוערת ואף אחד לא ירצה אותי ככה. נשאבתי לחום ולאהבה שחלמתי כל חיי שיהיו לי ומצד שני התחלתי להאמין שאני באמת מכוערת – גם אמא שלי הייתה אומרת לי את זה. זה סוג של היפנוזה, אתה מתחיל להאמין לכל מילה שיוצאת לו מהפה. הרי גם ידעתי שאין לי ברירה ולעולם לא אוכל לחזור לביתי. נשאבתי להגנה החסרה ולהשתוקקות לאהבה, וזה בדיוק מה שהיה שם עם כל הקושי".

ואז ניסית לשים קץ לחייך?

"ניסיתי להתאבד לא מתוך חוסר שפיות אלא מרצון להפסיק את הכאב. האמנתי שאני לא שווה כלום בעולם והורסת כל דבר שאני נוגעת בו. הוא היה אונס אותי ולא באמת עניין אותו מה אני מרגישה. הוא אנס את הגוף שלי והוא אנס את הנשמה שלי.

"הרגשתי שהוא כל עולמי. הוא תמיד דאג לומר לי, 'אני אוהב אותך, ההורים שלך לא אוהבים אותך. רק אני אוהב אותך'. זו שטיפת מוח כזאת שחדרה לי לראש. תמיד חזרתי אליו כי הייתי חסרת ביטחון, יכלו לדרוך עלי בלי שהייתי שמה לב. כל פעם שהוא היה מרים את ידו, נרתעתי במעין רפלקס, זעקתי להוריי אבל זעקותיי לא נשמעו".

שנתיים היה דלינדה נשואה לבעלה האלים עד שהשניים התגרשו. "זה היה בלתי נמנע", היא מספרת, "בשלב מסוים הרגתי תינוק בבטן בגללו, זה מה שגרם לי להבין שזה נגמר.

"לאחר הגירושין הייתי נוסעת בשמונה אוטובוסים ביום רק כדי לשים את הילד שלי בגן ולעבוד. הייתי יושבת ובוכה בתחנה כשהנהגים לא היו עוצרים לי. ידעתי שאין לי לאן ללכת, הורי לא יקבלו אותי ב'הריון' או 'גרושה עם ילד' – גירושים הרי לא מקובלים בעדה הגרוזינית. אמי תמיד נתנה לי להרגיש – 'בישלת את הדייסה, תאכלי אותה לבד'".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה חולון

עקבו אחרי דף הפייסבוק של השקמה חולון

"דבר אחד לקחתי: הכבוד הגרוזיני"

היום דלינדה נשואה בשנית, זה כבר 11 שנה, הפעם באושר רב, ואם לארבעה ילדים. "היום", היא מספרת, "יש לי בעל שמנשק את האדמה שאני דורכת עליה, בעל שמעריך ומפרגן. במהלך השנים גיליתי בעצמי שיש לי את היכולת להגשים את החלומות שלי. אני מתפללת וזה מתגשם. לא רק עלי אלא גם על אחרים. יכול להיות שזו נבואה שהגשימה את עצמה.

"לקראת גירושיי ידעתי מה אני רוצה מעצמי, ידעתי איך יראו חיי מעתה והלאה.ידעתי שעם הגרוש שלי לא אוכל להמשיך, דווקא בשל הסיבה שראיתי איך אמא שלי המשיכה לסבול 30 שנה מגבר מתעלל ואני לא רציתי להישאב לעולם כזה.

"הבנתי שאם אני לא אאמין בעצמי, אף אחד לא יאמין בי וכך אני מנהלת את חיי היום. אני מאמינה בעצמי מאוד. מהמקום של חוסר ביטחון, היום אני מכניסה בילדי אובר-ביטחון. מהמקום שאמרו לי שאני לא יפה ושלעולם לא אצליח בחיים, היום אני גורמת לילדיי להאמין בעצמם ולהצליח. היום אני מקנה לילדיי את החופש להתבטא, להיות מה שבא להם ולא להתנצל על שום דבר.

"דבר אחד לקחתי מאבי, זה את ה'כבוד הגרוזיני'. אני מכריחה את בעלי וילדיי לכבד אותי ולכבד אחד את השני. אני מאוד מאחדת בין הילדים ותמיד משמיעה להם כמו תקליט שבור – 'אחים הם לפני חברים'. דבר אחד אני יודעת על ילדיי, שלא משנה לאן יוביל אותם עתידם, לעולם אשאר אמא שלהם שתגן עליהם ותשמור עליהם כל החיים".

מה היו התגובות במשפחה לספר?

"חוץ מעמנואל בני בכורי, אף אחד מבני משפחתי לא קרא את הספר. עמנואל התחיל לקרוא אותו והוא ציין בפניי לפני כמה ימים שהוא זוכר את אביו לפני כמה שנים מנפץ לחברה שלו את האוטו עם מחבט. לא להאמין שזה זיכרון שלו מאבא שלו. גיסתי הנוכחית רכשה את ספרי ואמרה שהיא לא מאמינה שאלה החיים שעברתי ושהיא מאוד גאה בי. גם אחותי רכשה הספר אבל לא מסוגלת לקרוא. אחי לא רוצה לקרוא כי זה מזכיר לו דברים שהוא היה מעדיף לשכוח. אני לא שופטת אף אחד מהם. אני רק יודעת שאני ניצחתי".

מדוע בחרת לא לשלב בספר את חיי המשפחה שלך כיום?

"בחרתי לסיים את הספר בניצחון, אבל ניצחון עם סימן שאלה לקורא. ראשית, להוכיח שיש חיים אחרי המוות, שהצדק נעשה והגרוש האלים נכנס לבית הסוהר לשלוש שנים. בספר אני מספרת על חיי הנישואין שלי ועל כך שסבלתי קשות ולמרות זאת שתקתי. גם כשהתלוננתי במשטרה, בסוף ביטלתי את התלונות. האמנתי שיש בי את הכוח לשנות אותו, מאמינה שהוא ישתנה, והוא לא משתנה ואף נהיה מפלצת".

מה הלאה?

"אני יכולה לספר שהתחלתי לכתוב ספר שני, ובספר השני אני חושפת מצבים לא פשוטים ואת הקשר של חיי כיום לחיים דאז".