גלן רייס היה השחקן החולוני שהכי שנאתי ואהבתי בו זמנית, לא ממשחק למשחק, אלא מרבע לרבע, מדקה לדקה. שנייה אחת רציתי לחנוק אותו, דקה אחר כך – אבינו שבשמי הכדורסל עם הספרה 23, מה ראיתי עכשיו במו עיניי?
האוהדים למדו להכיל אותו לאט לאט, את העובדה שאם שומרים עליו יותר מדי חזק והוא לא מקבל עבירות, הוא שולף את פרצוף "אז אתם יודעים מה? לא בא לי לשחק היום…" ולא יורד בכלל עם כל הקבוצה להגנה, את הזריקות המטורפות והסתמיות שלפעמים לא נכנסו, כי מה זה משנה, הקבוצה מנצחת.
לאט לאט הבנו שהוא גם רב עם חברי הקבוצה כבר במהלך המשחק, את טי.ג'יי קליין הסימפטי הוא כמעט רצה להרוג כמה וכמה פעמים, עד שהגיע לפניני, אחד שבדרך כלל אומר את מה שיש לו בפנים. טענו כל הזמן שהוא מעריך את פניני, שגיא מנחה אותו, מאזן אותו, גורם לכל השטויות שלו במהלך המשחק להיעלם.
ערימות של מילים נכתבו על דן שמיר, על המאמן שהאמין בתרגילים, לפני ששחרר את החבל, על כך שלמד להכיל את גלן, והשחקן גמל לו בתואר, על כל המערכת שטיפלה בו בכפפות של משי, עד שגם הכפפות נקרעו. עד שגם לאוהדים נמאס וכשהבחינו שגלן וגיא רבים על הפרקט, לקחו את הצד של פניני ועודדו אותו.
רוצים להישאר מעודכנים? הורידו את האפליקציה שלנו:
רוצים להישאר מעודכנים?
מי שעקב אחרי גלן רייס ברשתות החברתיות ידע שהשחקן לא חשב לקחת שום הזדמנות שניתנה לו בשתי ידיים, לא למד כלום, לא הגיע כדי לשקם את התדמית שלו, את המעצר עם כלי הנשק, את הטחת הכדור בפניו של שחקן בליגה הפיליפינית. משוויץ שוב ושוב באורח חיים לא ספורטיבי. מבחינתו, כלום לא משנה, העיקר שהזריקה המנצחת נכנסת בסוף המשחק. אבל לפעמים בכדורסל צריכים יותר מזריקה שנכנסת.
יותר משהאגרוף לפנים של פניני מכעיס, הוא מעליב. הוא מעליב כי אייזיק, מבעלי הקבוצה, הזמין אותו לשולחן הסדר רק לפני שבועיים. הוא מעליב כי כל חברי הקבוצה כנראה בלעו את ההתנהגות שלו, כי אין מה לנסות לתקן. הוא מעליב כי פניני ניסה להפוך אותו אולי בשנים הבאות לאימת אירופה אם רק יסדר את הראש. הוא מעליב כי דן וכל המערכת מסביב, מהמנכ"ל ועד לאיש המשק, ניסו להכיל ולהכיל, שלפעמים זה היה נראה מהצד כאילו כל מי שלובש סגול צהוב אומר אחד לשני "זה הבנאדם, תנסו להבין", ואז הוא הולך ויורק לכולם בפנים.
שלום גלן רייס ותודה על הגביע. שלום ולא להתראות.
עוד באותו עניין:
ליאור
השחקן הטוב ביותר ששיחק מאז ומעולם בחולון ?! ממש ממש לא.
התואר הזה שמור לריצ'י דומאס שבגיל 20 עשה בליגה הישראלית מה שהתחשק לו ועונה אח"כ ב-1993 היה חלק מהריצה לגמר ה-NBA של פיניקס הגדולה עם בארקלי, מארלי ו-KJ שנכנעה רק לשיקאגו של ג'ורדן.
חבל שהמשותף לשני השחקנים האלה, מעבר לעובדה ששיחקו בהפועל חולון, הוא שלשניהם היתה שריטה לא קטנה…