כרמלה מחולון טיפלה כל חייה בהוריה: מי יטפל בה עכשיו?

צמחיית הפרא והעזובה בשטח סביב לבית בשכונת נווה ארזים הן רק הקדימון למה שעיני עומדות לראות. אני דופק על הדלת, וכרמלה, אישה כבת 66, פותחת אותה לרווחה. יש ניצוץ של שמחה בעיניה, לא ביקרו אותה זמן רב והיא שמחה לקראתי.

בפנים הבית אני מקשה לעכל את המראות: הקירות מעופשים ומלאי רטיבות, המטבח הרוס כולו, ללא כיור. כרמלה מספרת שהיא מתקלחת ומדיחה כלים בכיור האמבטיה. הריהוט דל והמקרר ריק. אם לא עזרה מכמה אנשים טובים שדואגים לה לאוכל, מי יודע היכן היתה היום.

אני תוהה איך מגיעים למצב נורא כזה וכרמלה עונה לי בהתרגשות כשדמעות זולגות מעיניה: "החיים הביאו אותי לכך. עברתי שני אירועים מוחים, אני עם כליה אחת ועין אחת שמתפקדת".

כרמלה מספרת: "חייתי בחולון כל חיי ועד גיל 30 החיים האירו לי פנים. עבדתי, נהניתי, טיילתי וחייתי בבית עם שני אחיי, עד שהורי חלו ואני בלית ברירה נאלצתי לטפל בהם. אחיי פרסו כנפיים, התחתנו והקימו משפחה ואני נותרתי לבד וטיפלתי בהורי, שסבלו מנכות ומאלצהיימר קשה. לא יצאתי לבילויים כמו כולם, עזבתי את העבודה וכל היום טיפלתי בהורי וגם הזנחתי את עצמי. כשנפטרו הורי לפני מספר שנים, גיליתי את המחיר הכבד ששילמתי: הניתוק מאחיי – בגלל שטיפלתי בהורי, הם הורישו לי את הבית ואחיי נפגעו וניתקו איתי קשר".

כרמלה מספרת שעם השנים חלתה והתמודדה עם בעיות רפואיות, והמצב שלה כיום שכמעט אין לה כסף לקנות אוכל, הבית הרוס וזקוק לשיפוץ, אין חשמל, הגג דולף, הריהוט שבור, "ואם לא עזרה של אנשים טובים, מי יודע היכן הייתי היום".

מעיריית חולון נמסר: "האישה מוכרת בשירותי הרווחה, מטופלת על ידי עובדת סוציאלית ומקבלת סיוע מזה זמן. כך, למשל, השבוע הביאה העו"סית לביתה שמיכת פוך לחורף וכרית. בעבר דאגו לה ברווחה בקבלת מזון מוכן דרך 'עזר מציון' אך היא לא רצתה בכך יותר. בנוסף, קיבלה עזרה ברכישת מיטה וארון וכן בכתיבת מכתבים לגורמים שונים שהיו לה חובות אצלם.

"האישה גרה בבית ישן מאוד שזקוק לשיפוץ נרחב בעלויות גבוהות, אשר הרווחה אינה יכולה לממן. האישה מתעקשת להישאר לגור בבית זה ולא מוכנה לעבור למקום אחר".

סיירת אור

במסגרת רשת קהילה ופנאי בחולון פועלת "סיירת אור", מיזם שמטרתו להפגיש בין אוכלוסיות מבוגרות שלא זוכות לביקורים מדי יום לאוכלוסיות צעירות וזאת כדי שבחגים המבוגרים הללו, לרוב אנשים בודדים, לא יישארו לבד. כך מדי חג יוצאים סיירי אור לבקר קשישים ברחבי העיר.

בצוות שלי אנו מלווים אב ובתו. האב מתקרב לשנות ה-90, הבת בסביבות גיל 60. הם חיים בגפם סמוך לשכונת תל גיבורים. הבית שלהם מטופח ומסודר ודומה שלא חסר בו דבר מלבד שמחת חיים. הבת, כמו כרמלה, החליטה להקדיש את חייה למען הטיפול באביה. היא כרוכה אחריו וחוששת לעזוב אותו לרגע.

היא מספרת לנו בהתרגשות שחיו בפרס חיים נוחים, היו שם עשירים ולא חסר להם דבר, עד נפילת השאה הפרסי, אז החלו מהומות ברחובות ולמזלם הם תפסו את הטיסה האחרונה מאיראן לתל אביב וברחו בזמן. כשהגיעו ארצה חייהם היו טובים, עד שהוריה חלו והיא נאלצה לטפל בהם. האם נפטרה לפני מספר שנים וכעת היא מטפלת באביה.

כשאנו מגיעים, ההתרגשות ניכרת על פניהם והם מספרים כיצד חיכו לנו השבוע. אנחנו מדליקים נרות חנוכה יחד, האושר נסוך על פניהם ואני מתמלא תחושת סיפוק על הזכות שניתנה לנו להנעים לאנשים הטובים האלה את החג.

אל תשליכני לעת זיקנה? הטיפול בהורים, אלה שגידלו אותנו במסירות, הוא פעמים רבות משימה לא פשוטה. יש מי שברור לו באופן טבעי שיש לטפל בהורים המזדקנים ולדאוג לכל מחסורם, להיות שם בשבילם כפי שהם היו בשבילנו, הילדים שבגרו. לא כולם בנויים לכך ואלה שלוקחים על עצמם משימה זו, הרבה פעמים מקריבים מעצמם. במקרה של כרמלה – זה עלה לה בבריאות, בבדידות ולבסוף בחרפת רעב.

כאן נכנסות הרשויות לתמונה, אבל לא תמיד הפתרונות נמצאים ולא תמיד המשאבים מושקעים. מחלקות הרווחה קורסות ממקרים קשים, תחום הסיעוד פושט את הרגל ונראה כי המדינה שפעם התהדרה בתואר "סוציאלית", שכחה בדרך את ההורים של כולנו, הזקנים, הקשישים, ולראיה, הצעת החוק להשוואת קיצבאות הזיקנה לשכר המינימום שנפלה השבוע.