"מותר לך לבכות": עם תינוקת ובחודש השמיני להריונה סיוון איבדה את צפריר

הבשורה האיומה על נפילתו של בעלה צפריר, תפסה את סיון בר אור בחודש השמיני להריונה, עם תינוקת בת שנה וחודש בזרועותיה. היה זה בעיצומו של הקיץ לפני חמש שנים, והם בכלל היו אמורים להיות בחופשה באילת באותם ימים, אבל ביום שהחל המבצע ביטל צפריר את הנסיעה ויצא להצטרף לכוחות שלחמו ב"צוק איתן".

"מותר לך לבכות ולהיות עצובה", הוא אמר לה כשראה את פניה לפני שיצא לדרכו. ואז החלו להגיע דיווחים על פצועים והרוגים, "ואני לא רציתי לשמוע את הדפיקה בדלת", מספרת סיון, "אפילו ביטלתי את איש המזגנים שהיה אמור להגיע. ואז הגיע הרגע הנורא מכל: הדפיקה בדלת והבשורה שצפריר אינו בחיים".

"הלוואי שהוא לא הלך לשווא"

צפריר בר אור, בן שרונה ואריה, נולד ב-9 במאי 1982. הוא למד בתיכון אורט דרסקי וסיים את לימודיו בשנת 2000. באוגוסט 1999 התגייס לצבא, התקבל ליחידת עורב בגולני, יצא לקורס קצינים וחזר ליחידה. בתפקידיו: מ"מ בגדוד 12, סמ"פ בגדוד 12, קצין המבצעים בתקופת מלחמת לבנון, ותפקידו האחרון – סמג"ד הגדס"ר, כשבין השאר השתתף גם במבצע "עופרת יצוקה".

ב-8 ביולי 2014 החל מבצע "צוק איתן" בעקבות ירי רקטי הולך וגובר מרצועת עזה לעבר אוכלוסייה אזרחית בדרום ישראל, כתגובה למבצע "שובו אחים" של צה"ל לאחר חטיפת שלושת הנערים ב-12 ביוני. ב-17 ביולי נכנסו כוחות קרקעיים של צה"ל לרצועה במטרה לפגוע במנהרות הטרור. ביום כ"ב בתמוז תשע"ד, 20 ביולי 2014, נהרג צפריר בעת פעילות מבצעית בשכונת סג'עייה שבעזה והותיר אחריו את אשתו סיון שנשאה תינוק ברחמה, את בתו בת השנה וחודש, הורים ואחות.

לאחר מותו פגש הנשיא שמעון פרס את הוריו של צפריר ואת רעייתו ובתם הקטנה, ואמר להם: "בנכם היה מודל לאומץ לב ומסירות. הוא אהב את מדינת ישראל אהבת נפש, ולא היסס לשלם בחייו כדי להגן על אזרחי הדרום. הוא נפל כגיבור". הם ענו לו שצפריר אהב את המדינה והצבא, ואמו של צפריר אף סיפרה שליאן, בתו של צפריר, שאלה היכן אבא, "ואנו בכינו מעצב. יש לה אותן עיניים כמוהו, וכשאני רואה אותה זה כאילו הוא מביט בי".

"הוא רצה את זה מאוד", מספר חברו של בר אור, בן אלוף, על הקשר בין צפריר לצבא, "הוא סיים בהצטיינות את הגיבוש לעורב, סיים מסלול, והתאהב בצורה מוחלטת בצבא, בהווי ובגולני. הוא היה בן אדם פשוט, מצחיק, תמיד עם חוש הומור, תמיד חיובי. הוא שרד כל כך הרבה דברים – הוא היה אלוף העולם. הוא רצה כל כך להגיע הכי גבוה שאפשר, בשתי ידיים ובשתי רגליים, ולא רצה שיקצרו לו הליכים. הוא היה שקט מטבעו, צנוע. אם היית רואה אותו ברחוב, היית אומר שהוא תלמיד תיכון".

צפריר בר אור. צילום: פרטי

השניים הכירו בבית הספר היסודי והפכו חברים טובים בכיתה ו'. "הוא היה חבר לחוג אנגלית, חבר לכדורגל, בבית, בבית הספר, בחבורה של ו'3 טיפולית מתחילתה ועד היום, וכך גם יהיה איתנו עד הסוף", מספר אלוף, "צפריר היה סוג של חבר שתמיד ידע לצחוק, לגרום לך לצחוק, לעשות איתו דברים מיוחדים, דברים שעושים בפעם הראשונה. הוא היה חובב ספורט, אוהד מכבי תל אביב בכדורסל, פרטנר אמיתי למשחקים, לטיולים, לאוכל ולהרבה פאן. היו לנו אין ספור חוויות יחד בגיל צעיר ועד גיל הבגרות, מגיל 12 ועד גיל 32, זו תקופה מטורפת שתמיד תלווה אותי, צפריר ילווה אותי. כיף לי שמדי פעם הוא בא לבקר אותי בחלומות, ואני, עם ארכיון התמונות הגדול שלי, דואג לראות אותו בכל פעם, ולקחתי על עצמי להמשיך להנציח את זכרו בדרך זו".

על נפילתו של חברו הטוב, שמע אלוף משמועות. "צפריר היה מקצוען, מנוסה, מכיר את המקום היטב, ומבחינתו זו כניסה ויציאה תוך השלמת המשימות על הצד הטוב ביותר", מספר חברו על המבצע האחרון של בר אור, "ואז השמועות החלו לבוא דרך הרשת, דרך הודעת וואטסאפ, דרך הודעות מחברים – ואני לא האמנתי. לא רציתי להאמין. אבל כשזה אומת, פשוט נפלתי, נפלתי לכיסא שהיה מתחתי, לא הבנתי מה קורה. זה היה שוק מהסוג הלא המוכר".

אלוף מספר בעצב ש"הוא השאיר אותנו עם חלל שאני לא יודע איך ומתי אפשר למלא אותו. הלוואי שהוא לא הלך לשווא. שייצא מזה משהו. יצאנו למבצע 'צוק איתן' בידיעה שננצח, בידיעה ששום דבר נורא לא יקרה".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה חולון

עקבו אחרי דף הפייסבוק של השקמה חולון

"היא יודעת שאתה לא חוזר, אבל אוהב ומתגעגע"

דומה כי כל מי שפגש את צפריר בר אור ז"ל נותר עם רושם עז מהאדם המיוחד שהיה, וחבריו הרבים נותרו שבורי לב, שמסרב להתאחות גם אם חלפו מאז חמש שנים. בבית הספר שבו למד צפריר סיפרו שהיה בחור שקט וצנוע, מצחיק ובעל חוש הומור, תלמיד מצטיין וספורטאי מצטיין ששמר על קשר גם לאחר גיוסו. כשהפך למ"פ בגולני שב בר אור לבית הספר על מנת לשוחח עם התלמידים לקראת גיוסם לצה"ל.

גם חייליו של בר אור התקשו לעכל את מותו של המפקד הנערץ. הם מתארים מפקד עם אופן פיקוד ייחודי, "גולנצ'יק אמיתי, מפקד דוגרי, כזה שאומר הכל בפנים ועם אפס דיסטנס".

"אומרים שאין דבר יותר קרוב ממשפחה, אך במקרה שלך נדמה שהחברות חזקה יותר מהכל, אפילו מקשר דם", כתב לו בהספדו חברו מיכאל, "אני זוכר איך דיברת באהבה על המשפחה שלך ואיך דאגת להם, איך דיברת בהערכה על החברים שלך וידעת תמיד לדאוג ולפרגן להם. כל מי שמכיר אותך יודע את זה, כי אי אפשר לפספס אדם כמוך. דמות למופת, מודל לחיקוי והערצה".

בהספדו מספר מיכאל ש"הקמת משפחה לתפארת. אשתך סיון, שבשבילי כבר מזמן הפכה לאחות, מעוררת השראה לכולנו. חרוצה, חכמה ואיתנה, מגדלת את ילדיך באופן שמעורר הערצה לצד פיתוח קריירה מבטיחה. ילדיך, ליאן והראל, כאלו מתוקים, חמודים וחכמים שאני בטוח שהם מביאים לך הרבה נחת שם למעלה. משפחתך היקרה שרונה, אריה ואחותך דנה מנציחים אותך בכל דרך אפשרית. אין כמעט אדם שלא שמע על דמותך המיוחדת. השארת לכולנו השראה".

לפני כשנתיים כתבה אשתו סיון פוסט כואב לבעלה שאיננו. "לפני חודש חגגנו לליאן יום הולדת ארבע", כתבה בר אור בין השאר, "היא כל כך התרגשה וציפתה לחגיגה שלה… הכנו שלושתנו עוגה שוקולדית שהילדים קישטו בהרבה יותר מדי סוכריות צבעוניות ואכלו את רובן תוך כדי, בדיוק כמו שהיית אוכל את כל העוגיות מהתבנית כי 'אתה רק בודק שזה לא רעיל'. כל הבית קושט בבלונים צבעוניים שעמדו כמו חיילים במסדר, ורק אתה יכול להתלהב מזה כמוני. כשכל המשפחה האוהבת התכנסה סביב ליאן שלנו, שעמדה על הכיסא עם זר לראשה וחיוך מרוגש, רצתה לכבות את הנרות – בירכתי אותה והוספתי שאני בטוחה שכל מי שסביבה ישמח לעזור לה להגשים את המשאלה שלה, ושהיא יכולה לספר למי שתבחר. ואז היא הסתובבה אלי ולחשה בהתרגשות את המשאלה שלה: 'ששוב נהיה משפחה טובה עם אבא שלי'".

סיון כתבה בדמעות ש"לא היו לי מילים, רק חיבוק ארוך ונשיקה לאהובת לבי המתוקה שעמדה חגיגית ונרגשת ורק משאלה אחת ביקשה. לא בובה, לא תיבת ממתקים, לא סוס פוני ולא משחקים. ילדה קטנה ורגישה בת ארבע עמדה וביקשה במשאלה – את אבא שלה".

בהמשך מתארת בר אור את הדרך המרגשת שבה ילדיה זוכרים את אביהם. "ליאן מנכיחה אותך ואוהבת אותך", כתבה, "היא אפילו מספרת שהיא מתגעגעת אליך וגם קצת מתביישת ממך. היא יודעת שאתה לא חוזר, אבל אוהב ומתגעגע. היא יודעת שאתה לא מדבר, אבל דואג ושומע. ערב אחד, כשכיסיתי אותה במיטה, היא אמרה לי, 'אמא, תגידי לאבא שלי ש…', ואז אמרתי לה שאבא מקשיב לה תמיד, היא רק צריכה לעצום עיניים ולהרגיש בלבה, ואז היא יכולה לספר לאבא כל מה שהיא רוצה, הוא תמיד שמח לשמוע אותה".

גם הראל, הבן שנולד לאחר נפילתו של אביו, חש כמו הכיר אותו. "הראל פתח אלבום שלך מהצבא, הצביע על תמונה שלך מחויך ואמר: 'זה אבא שלי, נכון?'", סיפרה סיון ובהמשך כתבה: "אין לו מושג כמה ממך בו. בכל בוקר הוא מתעורר ראשון ושואל: 'יש בוקר? אפשר לקום?', ואני נזכרת איך היית מזנק מהמיטה ללימודים בעודי מתעלמת מאור הבוקר. טוב הלב שבו פורץ מעיניו הטובות, בדיוק כמוך".

גם משאלתה של סיון, בדומה לבתה, בסיסית ופשוטה. "כמה שהייתי רוצה שנהיה יחד פשוט, משפחה", כתבה בפוסט המרגש, "תלמד אותם להרגיש אותך, צועד עמם כשהם זקוקים לך, ואני אלמד אותם לעשות בעצמם יותר ממה שיעלו בדעתם".