יוסף, קשיש כבן 90, ניצול מחנות הריכוז וגמלאי צה"ל, יושב על כיסא בודד בחזית המרפסת שלו. הוא גר לבדו בדירת שני חדרים במרכז חולון. אין לו משפחה. כל בני משפחתו נספו בשואה והוא עלה לבדו לארץ ונותר ערירי עד היום. מעולם לא התחתן והקים משפחה, בעיקר בגלל הפחד שיקרה להם משהו.
"את החיים אי אפשר להחזיר ולשנות", הוא קובע ממרום גילו וניסיונו, "את מה שעברתי אני לא מאחל לשונאי, אבל אני מבקש שקט ומנוחה וגם את זה אני לא יכול לקבל בסוף ימי חיי".
יוסף גדל במשפחה אמידה יחסית בפולין. "לא היה חסר לנו כלום", הוא מספר, "אמא ואבא פינקו אותי ולא החסירו ממני כלום. כשהחלו הנאצים להשתלט על פולין, מיד הרגשנו את זה. אני זוכר ששאלתי את אמא על הטלאי הצהוב והיא השיבה בהומור: 'תראה, זה פריט אופנתי, כולם הולכים עם זה', ובאמת כך חשבתי והאמנתי. כשסגרו אותנו בגטו שאלתי את אבא למה מרכזים אותנו בגדרות בבית מוזנח, וההורים ענו: 'תחשוב שזו חופשה'. הייתי תמים באותה תקופה וחשבתי שאני בחלום וכל זה לא אמיתי".
כשהחלו ההכנות למרד גטו ורשה, הוריו של יוסף הסבירו לו שעליו ללכת למקום אחר. "הם הבטיחו שיתראו אותי בקרוב", הוא מספר, "וכך, לילה אחד מצאתי את עצמי הולך עם חבורת ילדים במנהרה שבסופה יצאנו לכרכרה שלקחה אותנו ליער, שם היה בית שבו קרוב ל-20 ילדים. יותר מאוחר הבנתי שזה היה בית מחסה שהורים כמו הורי שלחו אותנו לשם כדי שנהיה מוגנים".
יוסף מספר ש"בתחילה הכל היה נחמד, ואז הגיע החורף – לא היינו לבושים טוב, היה לי מאוד קר והייתי רעב, וכל הזמן חשבתי על הורי והתגעגעתי אליהם מאוד. יום אחד הגיעה קבוצת אנשים ואמרה: 'נגמרה המלחמה. זהו, אתם משוחררים'. יותר מאוחר הסתבר לי שאלה היו הפרטיזנים ששמרו עלינו כל הזמן".
מה עשית?
"לא ידעתי לאן ללכת. הלכנו כחבורה אחת לגטו, כל אחד ניסה למצוא את משפחתו, ואני לא מצאתי את הורי. ישבתי על המדרכה והתחלתי לבכות כמו תינוק, ואז ניגשה אלי בחורה אחת שניסתה להרגיע אותי וקראה לי יוסף. שאלתי אותה, 'איך את יודעת את שמי?', והיא השיבה: 'שמי חנה ואני הברחתי אותך באותו לילה ליער. לא השתנית בכלל'. היא נתנה לי מכתב מהורי שנכתב לפני שיצאו לאושוויץ ואמרה: 'הוריך אינם בחיים, אך הם השאירו לך מכתב'".
"יוסף, אנו אוהבים אותך. שמור על עצמך, ילד", כתבו לו הוריו, "כשתקרא מכתב זה אנו כבר לא נהיה בחיים. תבטיח לנו שתשמור על עצמך". לאחר שקרא את המכתב המצמרר, חנה המשיכה לנסות להרגיע אותו ואמרה: "יוסף, אל תדאג. אנו נעלה לארץ ישראל ושם יהיה לנו טוב". וכך היה.
רוצים להישאר מעודכנים?
יוסף מספר ש"הגיעו חבר'ה מהסוכנות, אספו אותנו ועלינו לישראל. בתחילה הייתי בפנימייה, שם היו ילדים כמוני ללא הורים, ולאחר מכן הגיעו אנשים ששאלו מי מוכן ללכת לצבא ואני, שלא היה לי מה להפסיד, התגייסתי. מכיוון שלא היתה לי משפחה ולא היה לי לאן לחזור העדפתי להיות בצבא עד השחרור לפנסיה. בינתיים קניתי דירה בחולון שבה אני גר עד היום".
ידוע לך מה עלה בגורל משפחתך?
"ניסיתי לחפש שוב את הורי ואת משפחתי, אך לשווא. כל הבירורים שלי העלו שהם נספו בשואה. לי היה מאוד קשה. לא הייתי חברותי, מעולם לא יצרתי הרבה קשרים עם בחורות, ולכן לא התחתנתי. התרגלתי ללבד שלי, אולי כי פחדתי בתת מודע שיום אחד הם ימותו בגללי".
בכאב רב מספר יוסף ש"להיות ניצול שואה זה נורא קשה לי. לא נותר עוד הרבה, ואני יודע שיש הרבה במצבי. למזלי חסכתי קצת ואני לא רעב ללחם, אך כואב לי שפה במדינה לא מתייחסים כמו שצריך לניצולי השואה – הכל יקר, אין הטבות, כלום. אני מכיר הרבה ניצולים שהם על סף חרפת רעב וזה כואב לי. אני נותן מהמעט שיש לי".
את רוב זמנו מעביר יוסף במרפסת ביתו. "התרגלתי לשבת כאן במרפסת", הוא משתף, "אני יוצא מדי פעם, אבל מאוד קשה לי ללכת. אין לי עזרה ואני גם לא רוצה עזרה ולא רוצה שירחמו עלי. אני רוצה למות ללא סבל, כאן בביתי, כשאני ישן במיטה. אני מודה לאלוהים שאני בריא וחזק והגעתי לגיל 90".
לדבריו, "טוב שיש את יום השואה. רק אז האזרחים והמדינה נזכרים שיש עוד שורדי שואה. עוד עשר שנים כולנו ניעלם, ומה יהיה? מי יספר ומי יזכור? אני מבקש: אל תשכחו. ספרו מדור לדור את הסיפור שלנו. אל תרחמו עלי. אני לא זקוק לעזרה. יש יותר מסכנים ממני שהמדינה לא עוזרת להם מספיק – להם תעזרו".
רוצים לקבל את כל הדיווחים וכל החדשות בזמן אמת?
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה חולון כאן והיו הראשונים לדעת
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
יוסף היקר מאחלת לך צלילות הנפש וכמה שאפשר בריאות הגוף מאחלת לך שלווה ורוגע חיבוק אוהב שמור על עצמך