היה לי חבר, היה לי אח: לירז לוי מחולון חושף את בדידותו

אני פוגש את לירז לוי, בן 27 מחולון, לשיחה לאחר שנתקלתי בפוסטים קשים שהעלה בדף הפייסבוק שלו ובהם הוא מתאר את מצבו החברתי הקשה. הצעיר החברותי, סטודנט שנה ג' לתואר ראשון בחינוך במל"א, עובד למחייתו בבית ההשקעות "הלמן אלדובי" כרפרנט שירות מעסיקים. הבחור החייכן מלא האנרגיה, פעיל חברתי שעושה למען הזולת, הוא, כך מתברר, אדם בודד שמנסה להשתלב בחברה.

את השנה האזרחית החדשה הוא "חגג" לבדו. "לא יצאתי לבלות. זו עוד שנה לועזית שבה אני מרגיש שהבדידות היא בחירה אבל עדיין לא מוצא את הכלים לסיוע בבחירה שונה מזו שקיימת", הוא מספר ואומר שאין לו חברים. "כבר בגיל 16 ידעתי  באופן הכי ברור שלא משתמע לשתי פנים: 'אני לירז לוי ואני אדם חברותי ללא חברים'. באמת בתקופה ההיא הייתי ללא חברים בתחושתי וביומיום שלי גם הדבר בא לידי ביטוי. אז זה היה בעקבות משבר משפחתי שעברנו שרק חיזק את הלבד הזה, הייתי בשביל המשפחה אבל לא היה אף אחד בשבילי. מאז ועד היום הבדידות רק התחזקה". יחד עם זאת הוא אומר: "היום אני די בטוח שהתחושה היא נטו אצלי, כי הרי האנרגיה זורמת לאן שתשומת הלב מופנית".

האם תחושת ה"לבד" שלך קשורה לילדות?

"זה התחיל שם – הייתי ילד לא מקובל, ילד שלא היה רצוי הן ביסודי בימי ההולדת או בערבי חברה, לא היה רצוי במהלך בגרותו בחטיבה ועבר שלוש חטיבות ביניים (כל שנה חטיבה אחרת) וזה היה עקב חרם קשה. גדלתי והמשכתי להיות לא רצוי גם בתיכון וגם בצבא לא ממש הייתי אהוד וזאת בלשון המעטה, וכמובן, בהמשך, גם בעבודה".

איך אתה מתמודד עם הבדידות ותחושת הדחייה?

"יש שתי אופציות במקרה הזה, האחת ליפול ולשקוע והשנייה לקום כל בוקר ולומר לעצמי, אני המקור השראה לעצמי, אני הכי טוב בשביל מי שאני יכול להיות. חשוב שיהיה ברור, יש ימים שזה ככה ויש ימים שזה כמו האופציה השנייה. לרוב זה כמו הראשונה. כדי להתמודד עם כל מה שעברתי, עבדתי חזק על החוסן הנפשי שלי ולכן, פיתחתי את האדישות שמהווה מחסום מכל רגש שלילי שמנסים להאכיל אותי בו. בעבר, האדישות סייעה לי מאוד, אך כיום הדבר די מזיק וכבר לא בא לעזרי".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה חולון

עקבו אחרי דף הפייסבוק של השקמה חולון

מה זה חבר בעיניך?

"חבר בעיניי זה אדם שיאהב את השגעונות שלי ולא יצפה ממני להיות נורמלי תמיד. אדם שהכימיה איתו לא תהיה מבוססת על אינטרסים ואדם שיהיה שם ברגע הכי קריטי או כשצריך אותו מבלי שאגיד או אבקש ממנו"

תן לי דוגמה לתחושת הלבד שלך?

"בשבוע האחרון הלכתי לשבעה של אמא של מכר. אמו שנפטרה היא אישה מוכרת ולכן השבעה היתה לא הכי אינטימית. הרגשתי צורך בלתי מוסבר להיות שם בשבילו, אם כי לפי דעתי הוא היה מסתדר בלעדיי. הגעתי במשך כל השבעה, כל יום, לשעה או שעתיים, אבל האמת שהייתי לבד, הייתי שוב אותו אדם בודד. באתי לנחם ובעיקר לחבק ולהיות שם בשבילו מבלי שיבקש -כמו שאני מצפה מחבר בתפישה שלי – אבל הרגשתי שהעקתי עליו. סביר להניח שזה נטו התחושה שלי בסיטואציה, כי הייתי לבד שם והוא עטוף חברים קרובים אליו ממני. עדיין הגעתי יום אחרי יום וכל פעם טרחתי לתת לו חיבוק בכניסה וביציאה משם. לפעמים הצלחתי יותר ליצור איתו שיח ולרוב הייתי לבד שם, מסתובב עם עצמי ומסתכל לשמיים בתהייה עד מתי אהיה לבד".

מה אתה מצפה שיקרה?

"בשיעור NLP – Neuro Linguistic Programming האחרון הרגשתי כל כך רדום ויצאתי החוצה לשאוף אוויר, שם פגשתי מכר שאמר לי משהו שמהדהד לי בראש מאז: בסופו של דבר, אם אני לא מקבל את עצמי, איך אני רוצה שיקבלו אותי? והרי בהתאם למה שאני משדר מתקבלת התגובה מהסובבים. ולכן, עלי להתחיל להרגיש מה שאני רוצה, וברגע שארגיש זאת אז יחוו זאת גם הסובבים שלצידי".

מה המסר שלך לסיום?

"אשתף בקטע שקראתי בספר 'השראה יומית' מאת רובין שארמה: '28 בדצמבר. החיים הם שבריריים. הם אוצר יקר ערך שקיבלנו ועלינו לשמור עליו ולנצל אותו כמיטב יכולתנו. קדושת החיים נובעת מהידיעה שהם יחלפו מבלי שוב'".