האב האלכוהוליסט עזב, הילדים הקטנים מאוד יצאו לעבוד

הם האנשים השקופים. הם כאן, חיים לידינו, בשכונה, השכנים בבית ממול, אנו פוגשים אותם מדי יום, הם לבושים כמונו ומתנהגים כמונו, רגילים, נורמליים. אבל אנחנו לא יודעים באמת עד כמה חייהם קשים מנשוא, על ההישרדות היומיומית שהם נאלצים להתמודד עימה ועל הסיפור שהם סוחבים עימם. אנחנו לא באמת יודעים מה עובר עליהם ואילו רק ידענו, אולי היינו מנסים לעשות מעשה, לפעול ולעזור.

ל"השקמה-חולון" נודע על המשפחה מאחת השכנות, שסיפרה כי האם ביקשה משכנותיה אוכל עבור הילדים. זהו סיפורה של משפחה שבה שלושה ילדים צעירים מאוד יוצאים מדי יום ומחוסר ברירה לעבוד. בשעה שחבריהם מבלים בבריכה, בקייטנות, בטיולים, בבתי מלון ובנופש משפחתי, הם עובדים כדי להביא עוד קצת כסף ולעזור לאמא בכלכלת הבית.

למיכל (שם בדוי, השם  שמור במערכת), בת 40, שלושה ילדים, בני 12, 8 ו-6 שנים. גיל צעיר לכל הדעות כדי לשלוח את הילדים לעבודה. גיל שאסור על פי חוק להעסיק ילדים, אבל שלושת הילדים האלה יוצאים מדי יום לעבודה.

הם גרים בשכירות בדירת שלושה חדרים צנועה למדי בבניין ישן ומוזנח במרכז העיר חולון. בערבים, הם מטפסים לדירה בקומה הרביעית בעלטה גמורה כי אף שכן אינו מוכן לשלם עבור חשבון החשמל של חדר המדרגות. בדירה שני חדרי שינה, אחד הוא חדרה של האם ובחדר השני ישנים שלושת האחים.

מיכל מספרת שחייה מעולם לא היו קלים. היא נולדה וגדלה במשפחה קשת יום בחולון, אך הוריה דאגו לה ולאחיה שלא יחסר דבר. מיכל מספרת כי הרגישה מחויבת ולכן השקיעה בלימודים וסיימה תיכון עם בגרות מלאה. בשירות הצבאי הכירה את מי שלימים יהיה אב ילדיה. "למעשה", היא אומרת, "הוא היה האהבה הראשונה שלי. גם הוא גר בחולון, שנינו הגענו מאותו רקע סוציואקונומי, שירתנו באותה יחידה והאהבה בינינו פרחה. במשך שנתיים הרגשתי בגג העולם כך שמיד כשהשתחררו, התחתנו וכיוון שלא היה לנו כסף, גרנו אצל הוריו".

כשנכנסה להריון הראשון, לחצה על בעלה לעבור לדירה משלהם בכל מחיר. "עברנו לדירה משלנו ובננו הראשון נולד. בעלי עבד קשה מאוד, חסכנו כל שקל, אני עבדתי בנקיון בתים, כמו היום, ובסיוע לקשישים וכך חיינו כמו כל משפחה נורמלית. בהמשך נולדו לנו עוד שני בנים".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה חולון

עקבו אחרי דף הפייסבוק של השקמה חולון

נקודת השבר החלה אצל מיכל לפני כחמש שנים, כאשר שני הוריה נפטרו בהפרש של שנה. "נכנסתי לדיכאון עמוק. בעלי ניסה לעזור לי לצאת מהדיכאון שתקף אותי ואכן לאחר שנתיים יצאתי מזה בזכותו, אך בורא עולם מוציא אותך מצרה ומכניס אותך לשנייה. התברר שבזמן הדיכאון שלי, הוא החל לשתות והתמכר לטיפה המרה. הוא עבד ושתה, וכל זה לא הפריע לאורח חיינו עד שהוא הרים עלי יד. אני בטיפשותי הבלגתי, וזה הידרדר למכות שהילדים חטפו ממנו. כך נמשך המצב קרוב לשנה עד שיום אחד אני והילדים הודענו לו, די, אתה לא רצוי בחיים שלנו, תעזוב את הבית".

להפתעתה של מיכל, בעלה ואב ילדיה לא התווכח, ארז מזוודה ונעלם. "מאז כבר עברו שנתיים, לא רואים אותו, לא שומעים ממנו. הוא אפילו לא ניסה ליצור קשר", היא מספרת.

זמן קצר לאחר שבעלה עזב את הבית, התעשתה מיכל. "אספתי את הילדים ואמרתי להם, שרק ביחד נצא מהמצב הזה, אף אחד אחר לא יעזור לנו וכדי לא להתפרק, אנחנו צריכים להישאר מאוחדים ולתרום כל אחד את חלקו. בני הבכור אמר, 'אמא, אני מוכן לחלק פליירים ואמצא עבודה במשלוחים. אני מבטיח: אלמד כמו שצריך, אכין שעורים ואז אצא לעבודה ויהיה לנו כסף".

מחוסר ברירה וכשהמצב הכלכלי דוחק בה, הסכימה מיכל להצעתו אבל לא ידעה כי גם ילדיה הקטנים יותר עובדים. "לאחר כחצי שנה גיליתי ששני אחיו עוזרים לו בעבודה. הם התחברו לירקן ולמכולת השכונתית ומבצעים משלוחים ומקבלים טיפים מהלקוחות. יש להם חבר שעובד בחלוקת פליירים והם עוזרים לו. אני הופתעתי, הם התארגנו לבד, הם מחלקים את מטלות הבית והעבודה ביניהם וכל זה מבלי שייפגעו הלימודים".

יובל (שם בדוי, השם שמו במערכת) בנה הבכור של מיכל, אומר: "כל מה שעברנו נורא ביגר אותנו. נכון, אני בן 12 אבל יש לי ניסיון כמו לבן 18. לא רציתי שיזרקו אותנו לרחוב או שהרווחה תבוא ותפריד בינינו. אז לקחתי את היוזמה הזו וצירפתי אלי את האחים שלי. אנו מחלקים בינינו את העבודה".

יובל מתאר את סדר היום שלו ושל אחיו: "אנו מגיעים הביתה מבית הספר. אמא משאירה לנו אוכל במקרר. אני דואג לחמם את האוכל לכולם ואז מתיישבים ועושים שיעורים, ובארבע אנו הולכים לעבודה עד שמונה-תשע בערב, לפעמים גם עד עשר. חוזרים הביתה, אוכלים מתקלחים והולכים לישון".

איך זה מרגיש לעבוד בגיל כל כך צעיר?

"זה לא כיף לנו המצב הזה. היינו רוצים להיות כמו כל הילדים שנוסעים לאילת ומטיילים בחו"ל, אבל אף פעם לא היינו משפחה עשירה והתרגלנו לחיות כך".

מה החלום שלך?

"הכי הייתי רוצה לחזור להיות משפחה נורמלית עם אבא ואמא, לגור בדירה יותר טובה ושהיה לנו מכונית וניסע יחד לכל מיני מקומות. אני לא תפסתי את התפקיד של אבא, אני אוהב אותו ורוצה מאוד שיחזור. קשה לנו בלעדיו".

מיכל שומעת את בנה והדמעות זולגות מעיניה. היא מחבקת אותו ומבטיחה לו, "עוד יהיה טוב, רק תאמין".

"כולם", היא אומרת, "מכירים אותי בשכונה ויודעים שבעלי עזב ואני חיה לבד, אבל אף אחד לא מכיר את כל הסיפור ועם מה אני מתמודדת. אני לא מעוניינת לערב את הרווחה כי אני חוששת שייקחו ממני את הילדים. הם המשפחה היחידה שלי ואני גאה בילדים שלי ובי שאנחנו מצליחים לשרוד את מלחמת הקיום היומיומית הזו. הסיבה שהחלטתי להיחשף ולספר את הסיפור הוא כי אני יודעת שיש עוד נשים במצבי ובקלות אפשר להישבר ולהיגרר למצבי קיצון. אל תישברו ואל תאבדו תקווה. נכון, החיים קשים אך כשמגיע יום שישי ואני יושבת עם ילדיי ואנו מספרים מה עבר עלינו השבוע, זה שווה הכל.

"בקלות יכולתי לפרק את המשפחה ולדאוג לעצמי, אבל לא כך חונכתי. הורי למדו אותי להסתפק במועט ולהעניק אהבה לילדיי וזה מה שאני עושה", היא מסכמת ובגילוי לב אחרון אומרת: "יש לי עדיין תקווה שבעלי ידפוק יום אחד על דלת הבית וישוב אלינו, אלי ואל הילדים".