החולונית מאחורי כרטיס אדי: "הצלת חיים זה הייעוד שלי"

לפני כחודש הקדיש ג'קי מהמדור הוותיק ומיתולוגי בידיעות אחרונות "הציור השבועי לילד", את החידה לדבורה שרר, חולונית שעומדת מאחורי המהפך בכל הנוגע לתרומות איברים. שרר עצמה, בעיקר מטעמי צניעות, פחות מעוניינת לדבר על המחווה ויותר על הסיבות שהפכו אותה למנוע מאחורי "כרטיס אדי" לתרומת איברים. "הצלת חיים היא הייעוד שלי. החיים ניתבו אותי לתחום ההשתלות ומדובר בעבודת קודש", אומרת שרר, בת 58, נשואה, אם ל-2 וסבתא ל-4.

שרר היא מנהלת השיווק ויחסי הציבור של מרכז ההשתלות הלאומי וכרטיס אדי בישראל. בתיכון למדה במגמת כימיה ולאחר מכן המשיכה ללימודי תואר ראשון ותואר שני במינהל  עסקים באוניברסיטת תל אביב והשתלמה בתחום השיווק. בין תפקידיה שימשה גם כסמנכ"לית פיתוח עסקי של שלוחת אוניברסיטת דרבי בישראל. אבל בעשר השנים האחרונות התמקדה שרר בתחום מערכת הבריאות וכיום היא מנהלת את תחום תקשורת של המרכז הלאומי להשתלת איברים במשרד הבריאות. "בניתי ועיצבתי את התפקיד ופרסתי כנפיים לעולמות שלא נראו אפשריים", היא מספרת, "לדוגמה, הגעתי לתוצאות מרחיקות לכת בקמפיין לחתימה על כרטיס אדי – כרטיס אישי אשר באמצעותו מביע החותם את הסכמתו לתרומת איבריו להצלת חיים. הנגשתי את האפשרות לחתימה באמצעות האינטרנט ודאגתי להגברת המוטיבציה לחתימה על ידי הטבעת הסיסמה 'חתמת – קודמת' ולקידום החוק שיאפשר מתן עדיפות להשתלה מקרב הממתינים אשר חתמו על הכרטיס. גייסתי ארגונים במשק  לטובת הנושא ומובילי דעת קהל לעידוד חתימה על כרטיס אדי. משנת 2009 אני מנהלת קמפיין אינטרנטי שבו מובילי דעת קהל וגיבורי תרבות חותמים על כרטיס אדי וקוראים לציבור לחתום". בעקבות הצלחת הקמפיין זכתה שרר בשנת 2014 בתואר אשת השיווק של השנה מטעם איגוד השיווק בישראל.

ההזדמנות להעניק חיים במתנה

את הקרדיט להצלחתה בקריירה היא מפנה לאביה. "אבא שלי זכרונו לברכה היה דמות מובילה בחיי והעניק לי השראה. הוא היה איש עם יכולת נתינה בלתי רגילה, שחינך אותנו לערכים של עבודה, לאהבת הארץ ולאהבת האדם באשר הוא. הוא נפטר בגיל 59 ממחלה קשה ומותו היה עבורי אובדן קשה מנשוא.

אירוע נוסף אשר גרם לה זעזוע היה מותה של אחותה זהבה אשר נפטרה גם היא ממחלה קשה לפני כ-15 שנה בגיל 36 והותירה בעל ושלושה ילדים קטנים. "האירוע הטראגי העניק לי תובנות חדשות באשר למהות החיים ולתפקידנו בעולם. בתקופה זאת חל מפנה נוסף בחיי, כאשר קיבלתי הצעה מהמרכז הלאומי להשתלת איברים לשמש כמנהלת מערך השיווק ויחסי הציבור של המרכז. בתחילה סירבתי בתוקף משום שמדובר בנושא שקשה להכילו רגשית, מה גם שכל חיי נרתעתי מחולי ונמנעתי להיכנס לבתי חולים. הרגליים שלי לא יכלו לעבור את סף הדלת האוטומטית ונהגתי להתעלף כאשר הייתי נכנסת בשערי בית החולים".

במרכז להשתלות התעקשו והזמינו אותה לפגישה. לאחר מספר פעמים שבהן ביטלה ברגע האחרון, אזרה אומץ והגיעה לפגישה עם ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז. היא הציעה לי, בואי תנסי, החלטתי לנסות והתאהבתי בשליחות שניתנה לי משמיים. חשתי עוצמה גדולה ויכולת להתמודד עם הפחדים והאובדן הפרטיים שלי".

אם היית צריכה לבחור מסלול קריירה חלופי, מה היית בוחרת לעשות?
"תחום ההשתלות עוסק בהצלת חיים. זה מעניק לי תחושה יומיומית של עבודת קודש ולכן לא הייתי בוחרת בשום מסלול אחר. תחושה זאת מתעצמת לאור האובדנים האישיים שלי, מות אבי ואחותי. במהלך השנים וגם כיום אני מקבלת הצעות עבודה רבות ומגוונות אולם תשובתי היא אחת: 'זו לא עבודה. זה היעוד שלי'. העבודה שלי מאוד אהובה עלי ואני רואה בה שליחות למען הציבור והחברה. אני אוהבת ליזום פרויקטים יצירתיים לקידום החתימה על כרטיס אדי. בנוסף, אני שואבת סיפוק רב מפרויקט שיזמתי ובו אני דואגת בכל חג לגייס מאות חבילות מזון למשפחות שכולות – משפחות שתרמו איברים של יקירם שנפטר, הצילו חיים ומצבם הכלכלי קשה ואין להם פת לחם לחג".

מה הכי קשה לך בעבודה?
"החלק היותר כבד ומעיק בתפקיד הוא החשיפה האישית וההיכרות עם חולים הממתינים להשתלה, אשר לרוע מזלם טרם נמצא להם תורם והם דועכים לנגד עיניי. הדבר יוצר אצלי תסכול רב ומועקה נפשית מתוך התחושה שאין ביכולתי לסייע להם וחלקם, למרבה הצער, אף נפטרים במהלך ההמתנה. אולם המוות הוא עובדה ולא צריך להביט עליו אלא על האפשרות וההזדמנות להעניק חיים במתנה. במקרים מסוימים אני יוזמת חשיפה תקשורתית של מקרה אישי כדי לעודד תרומה ואין סיפוק גדול מזה כאשר בעקבות החשיפה נמצא תורם וחיי החולה ניצלים".