זבוב על הקיר: איך נראה ערב עמוס וצפוף בחדר המיון

יום ראשון, 18:00 – חדר המיון של בית החולים וולפסון. בתוך מסדרון צר מצטופפים על כסאות שבעה מטופלים הממתינים לאחות שתבוא לבדוק אותם. שתי קשישות עם בעיות סחרחורת ולחץ דם, נער שהתרסק עם אופניים חשמליים מגיע עם אמו, חולה סרטן שאיבד את ההכרה באותו היום, הם חלק מהמטופלים. קשישה אחת מתלוננת כי היא ממתינה כבר שעתיים.

18:10 – אחות מתנצלת על זמן ההמתנה הממושך וקוראת לאחד העובדים, כדי שייקח את חולה הסרטן על כיסא גלגלים להמשך הטיפול. האם המבוהלת שואלת עוד כמה זמן נותר להם להמתין ונאלצת להסתפק בתשובה: "נקרא לכם מיד".

18:25 – מתנדבת מגיעה ומחלקת תה ומיץ למטופלים שממתינים, בינתיים מגיעה אישה כבת 60 אשר נכוותה בידה. רק כעבור עשר דקות ניגשת אליה אחות ומבטיחה ש"בקרוב יבואו לקרוא לך".

18:35 – בתוך חדר המיון כל המיטות תפוסות, אחות מסתגרת מאחורי הווילון עם קשיש ושני ילדיו, לאחר כחמש דקות היא פותחת את הווילון והקשיש משוחרר לביתו. אחות אחרת ממהרת לנקות את פינת העבודה והנער נקרא לבדיקה ראשונית.

18:42 –  עוד שתי מיטות מתפנות ואליהן מופנית אישה עם יד חבושה. בתה של אחת הקשישות, שהגיעה בעקבות בעיה בלחץ הדם, מתלוננת בפני האחות על מטופלת אחרת שרק הגיעה וכבר קיבלה טיפול.

19:15 – שתי הקשישות ועוד שלושה מטופלים עדיין ממתינים.

יום שני, 10:00 – פגישה עם דוברת בית החולים מיכל ויינשל שיינמן, האחות האחראית שירה שילה וסגנה עאבד מרעי. הם לא היו צריכים אותי כדי לגלות שיש לחץ ועומס בחדר מיון. אף אחד מהם לא נראה מופתע.

"אין מספיק אחיות ורופאים"

"ביומיום יש עומס ויש המון אתגרים. אתה מגיע מהצד של האזרח, ראית את הצד שלהם", אומרת ויינשל שיינמן, "בית החולים מכסה את יפו, חולון בת ים וראשון, אין מספיק אחיות, רופאים ומיטות פנויות. האוכלוסייה היא אוכלוסייה קשה. הרבה קשישים והרבה עולים חדשים".

"בדרך כלל אנחנו מוצאים את עצמנו מקבלים חמישה חולים בחצי שעה על ארבע אחיות", מוסיף מרעי, שגם משמש מרצה לסיעוד באוניברסיטת תל אביב. "לעיתים מגיע חולה במצב טראומה לטיפול הנמרץ, כל האחיות ניגשות אליו, ואז נוצר פקק וההמתנה הולכת ונעשית ארוכה יותר. לעיתים חולים ממתינים ארבעים דקות למיטה. על מנת למקסם את הטיפול הרפואי ישנה אחות שתפקידה לבחון מי מהחולים במצב קשה יותר וזקוק לטיפול מידי".

"יש את עניין המקום הפיזי, של מספר המיטות המוגבל וכוח האדם הרפואי המצומצם", מוסיפה שילה, "כל מטופל שנמצא במצב של סבל הוא מבחינתו סובל במאה אחוז. אנחנו מבחינתנו עושים את המקסימום כדי להקל על הסבל. בסופו של דבר חדר המיון שלנו קטן באופן יחסי לחדרי מיון אחרים המטפלים בסדר גודל של אותה כמות אוכלוסייה, עם זאת הצוות המסור והמיומן מצליח להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי, ולמרות ההמתנות והדוחק אנשים מקבלים טיפול טוב ויחס מכובד".