"הבת שלי קבורה בקבר אחים עם עוד עשרות תינוקות כמוה"

"לידה שקטה" היא מצב שבו מתרחשת לידת עובר מת. היא מכונה כך כיוון שלהבדיל מלידה רגילה, שבה התינוק המגיח אל העולם בוכה, בלידה שקטה לא נשמע בכי התינוק. לידה שקטה כוללת גם מצבים רפואיים שבהם נאלצים להפסיק את ההריון לאחר מותו של העובר ברחם. על פי נתוני משרד הבריאות, על כל 250 לידות מתרחשת לידה שקטה אחת, חוויה קשה ומטלטלת להורים שציפו להולדת תינוק בריא וחזרו הביתה מבית היולדות בידיים ריקות.

לאחרונה עלתה המודעות לכאבם של הורים אלה, החווים טראומה וזקוקים לתמיכה נפשית בעקבות אובדן התינוק שכה ציפו לו. רוב קבוצות התמיכה פונות לאמהות שנשאו ברחמן את העובר ואיבדו אותו. על כאבם של הגברים, האבות, פחות מדברים והם, שנקראים לתמוך בבת הזוג, עוברים טלטלות רגשיות קשות. קבוצת תמיכה לאבות שחוו לידה שקטה הוקמה לאחרונה על ידי יוסי אזולאי וירון רייכמן, תושב חולון, כדי לענות על הצורך בפריקת המטען הרגשי שיש לאותם אבות. את התחושות הם משתפים דרך קבוצת תמיכה ארצית שנקראת "לידה שקטה".

"נכון שהאישה עוברת את הלידה, ההליך עצמו, ונושאת בעיקר את הנטל, אך גם לנו, לאבות, יש רגשות", מסביר יוסי אזולאי, בן 33, תושב יבנה, נשוי ליעל, אבא לשני ילדים. אזולאי מספר בגילוי לב נדיר: "לעולם לא אשכח את התאריך, 27.5.16, אז נולדה בתי השנייה בלידה שקטה. ביום חמישי בבוקר, בזמן שאני מארגן את בתי הבכורה לגן, אשתי קוראת לי לחדר השינה ואומרת שהיא לא מרגישה את ליבי – זה השם של העוברית שלנו, שהיתה קמצנית בתנועות בשבועות האחרונים. ישבתי ליד יעל אשתי וניסיתי להרגיש אותה. אחרי כמה דקות הבאתי שוקולד כדי שיעל תאכל ותעורר את העוברית – זה תמיד עוזר. עברו עוד עשר דקות וכלום. אמרתי לאשתי שצריך לנסוע לרופא, אבל היא ביקשה שאלך לעבודה. זה היה יום חשוב שבו הציגו את המערכת שלנו בפני 400 אנשי חינוך. יעל אמרה שהיא תיסע לבד, אבל לא הסכמתי. עשיתי את הטלפונים הנחוצים לעבודה והודעתי שאגיע מאוחר יותר. שמתי את בתי הבכורה בגן ונסענו אשתי ואני למרפאת הנשים רמז".

רוצים להישאר מעודכנים? הורידו את האפליקציה שלנו:

להורדת האפליקציה באנדרואיד

להורדת האפליקציה באייפון

כשהגיעו למרפאה מבוהלים, דיווחו שתנועות העובר אינן מורגשות. "מיד הכניסו את אשתי למוניטור והאחות ביקשה ממני לחכות בחוץ. זה היה לי מוזר, אני איתה בכל בדיקה, אבל לא רציתי לעכב את הבדיקה בוויכוחים וחיכיתי מחוץ לחדר. אחרי כמה דקות קיבלתי מיעל הודעה: 'רואים דופק חלש' ואחרי כמה שניות קיבלתי את ההודעה: 'תתכונן'. בשלב הזה יעל כבר ידעה, אמא תמיד יודעת. עכשיו יעל והאחות יצאו מהחדר, והצטרפתי אליהן ואל הרופאה לבדיקת אולטרסאונד. אני מומחה באולטרסאונד, תמיד שואל את הרופאים מה רואים ואיפה, אני יודע לזהות הכל – ראש, ידיים, רגליים, אצבעות, אפילו את הקיבה. אבל הדבר הכי חשוב זה הלב, זו תמיד התמונה הראשונה שמחפשים כי הוא תמיד בתנועה. זה גם מה שחיפשתי במסך מולי – ראיתי את הראש, הבטן אבל לא ראיתי את הלב זז. זה הרגע שבו התחילה הלידה השקטה".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה חולון

עקבו אחרי דף הפייסבוק של השקמה חולון

בשלב הזה פנתה אליהם הרופאה: "היא לחשה לנו שהיא מצטערת אבל היא לא רואה דופק ואמרה שניסע לבית חולים. חשבתי, אולי היא טועה, על מי היא עובדת, אבל בתוכי כבר ידעתי – לא הייתי צריך אותה שתגיד לי. קיבלנו הפניה ונסענו לבית החולים קפלן. ברכב היה שקט, יעל ואני לא דיברנו רק נסענו בעיניים מלאות דמעות. הגענו למיון יולדות ואמרנו שהפנו אותנו ממרפאת רמז לאחר שלא ראו דופק. מיד הכניסו אותנו למוניטור, זה הנוהל – מתחילים עם מוניטור, משם לאולטרסאונד נוסף. בכל הזמן הזה כולם בשקט, הרופאים האחיות, המיילדות ואנחנו. כולם יודעים, אף אחד לא משלה את עצמו. הבת שלי, שעוד לא נולדה, מתה".

"אף אחד לא חגג, הסבתות ישבו מחוץ לחדר הלידה ובכו"

אזולאי משחזר בכאב: "הצוות הרפואי עטף אותנו בשקט והתחיל להסביר את התהליך, שבמילה אחת נקרא 'לידה' ובשתי מילים, 'לידה שקטה'. אנחנו כבר ידענו מה מצפה לנו, אשתי היא אחות במקצועה ואני קראתי על זה – תמיד טוב לדעת כמה שיותר. לא חשבתי שאנחנו נעבור את זה אי פעם. התחלנו את התהליך, פתיחה מלאכותית, פיטוצין וכמובן אפידורל, כן אפידורל, כי אשתי היתה צריכה ללדת עם צירים, דחיפות, נשימות הכל. הצוות הרפואי עשה הכל כדי לעזור לה לעבור את זה עם כמה שפחות כאב. חדר הלידה היה שקט, דאגו לסגור לנו את החדר שלא נשמע את הלידות האחרות, למרות שהיתה שם אחת שלא הפסיקה לצרוח בצורה מצחיקה. מתוך השקט התגנב צחוק לחדר, שהעביר לשנייה את המחשבות למקום אחר. העברנו את הלילה בשקט. בבוקר זה התחיל, הלידה מתקדמת, פתיחה של 4 ואז של 6 ואז 9 אבל אף אחד לא צעק את זה בשמחה, אף אחד לא חגג את זה, אף אחד לא רץ לסבתות בחוץ שישבו ובכו שם. כולם בשקט בשקט ציינו את התקדמות הלידה".

בבוקר, בשעה 11:45, התחילה הלידה: "כמה דקות קודם אשתי קיבלה מנה נוספת של אפידורל כדי שלא תרגיש כלום. אנחנו בלידה פעילה, אשתי ואני מתחבקים ותופסים אחד את הראש של השני כדי שלא נראה אותה, את הבת שלנו. בשקט בשקט אשתי לוחשת לי בקול חנוק מדמעות, 'זה נגמר'. בחמש דקות ל-12, נולדה בתי השנייה בשקט. אף אחד לא שמח. החדר היה שקט, שקט מפחיד, המיילדת דיברה בשקט והרופאה לחשה. אשתי ואני דיברנו בעיניים לא היינו צריכים לומר שום דבר. נישקתי אותה, היא היתה גיבורה ועברה תהליך קשה, פיזי ונפשי".

"את לא איבדת ילדה, את איבדת עובר"

אזולאי עוצר לרגע ואומר: "נכנסנו לבית חולים שניים וחצי, ובשקט יצאנו שניים". אשתו יעל מספרת: "רציתי לעשות קעקוע שינציח את ליבי, התינוקת שאיבדנו, והתגובות שקיבלתי בעקבות זאת היו חסרות רגישות. אנשים אמרו לי, 'יאללה, יעלי, תתקדמי, אל תחיי עכשיו בתוך זה. עיזבי את זה ותמשיכי הלאה. מה את צריכה קעקוע שיזכיר לך את זה כל החיים?'. וגם: 'מה זה משנה, גם ככה ההריון לא היה מתוכנן', והכי גרוע: 'טוב, את לא איבדת ילדה, את איבדת עובר. אפשר לחשוב, גם x עברה שש הפלות'. אבל האנשים האלה לא הכירו אותה, אני הרגשתי אותה בבשרי ובדמי, נשאתי אותה שבעה חודשים ברחמי וילדתי אותה אחרי 12 שעות בחדר לידה, לידת עכוז, לידה קשה, לידה שקטה. אף אחד לא ייקח ממני את הזכות להכיר בה כילדה שלי. הרגשתי אותה זזה ובועטת, אין יותר חי מזה. אז המחווה שלי אליה, שיצרנו ביחד – אני והמקעקע – היא קעקוע שיסמל את הקשר בינינו, קעקוע בצורת סמייקולון".

"אנחנו נזכור אותה, כל דבר יזכיר לנו אותה"

ירון רייכמן מחולון, מיוזמי קבוצת התמיכה לגברים, בן 30, נשוי לאתי ואבא לשני ילדים, מספר על החוויה שגרמה לו להקים את קבוצת התמיכה "לידה שקטה": "עד היום לא התגברנו, זה נעשה קשה יותר ויותר, אבל לומדים להדחיק. מיד אחרי הלידה נסענו לחו"ל, לשכוח מהכל, אבל זה לא עזר. הייתי בוכה בלילות והתרופה הטובה היתה להביא עוד ילד, אבל כאן קינן הפחד שמא יקרה לנו שוב אסון. כשאתי נכנסה להריון, עברנו את הבדיקות הרגילות והרופאים יכלו לעלות על הפגם שיש בתינוק ובדיעבד היינו יכולים לעשות הפלה ולא לעבור לידה שקטה. בחודש שמיני הלכנו להערכת משקל ואז ראו שיש משהו לא תקין ושלחו אותנו לבדיקת אקו-לב. חשדו שיש מום בלב ואכן הבדיקה אישרה את זה. אנחנו לא ויתרנו ואמרנו לא נורא, ואז בבדיקה נוספת של בדיקת מי שפיר שוב גילו בעיה ואמרו לנו שכנראה תהיה בעיה עם התינוק. אשתי נכנסה לחדר הלידה והתינוקת שיצאה היתה כבר מתה".
"התינוקת שלנו", אומר רייכמן, "קבורה בקבר אחים, יחד עם עוד עשרות תינוקות כמוה. התהליך שעברנו הוא קשה ומזל שהילדים שלנו מעסיקים אותנו. אנחנו נזכור אותה, כל דבר יזכיר לנו אותה. תודה לאל שלא הבאנו אותה לעולם חולה והיא לא סבלה בבתי חולים, שם גם לא מודעים לבעיה ולהתמודדות שעוברת אישה בלידה שקטה כשסביבה יולדות רגילות ומאושרות. זה גורם סבל רב.

"המסר שלי להורים אחרים שעוברים טראומה", מסכם רייכמן, "הוא שהחיים חזקים מכל. אלוהים מנסה אותנו בנסיונות, הוא גם לוקח וגם מחזיר. הוא לקח לי את הילדה, אבל התפללתי והבטחתי לעצמי שתהיה לנו ילדה ושלושה חודשים לאחר המקרה, אתי נכנסה להריון וילדה תינוק בריא. לאחר מכן שוב הרתה והבאנו לעולם תינוק בריא נוסף. היום יש לנו שני ילדים. אלוהים אהב אותנו".