"וולפסון": מטופלים ובני משפחות אלימים יותר מתמיד

בעקבות מקרה תקיפה של אחות בבית החולים רמב"ם בחיפה, שלוש אחיות מבית החולים וולפסון מספרות ל"השeמה חולון": "המטופלים ומשפחותיהם אלימים היום יותר מאי פעם. אי אפשר להמשיך ככה".

לפני יומיים, אחות בת 46 מבית החולים רמב"ם הותקפה על ידי מטופלת צעירה וחברתה. בעקבות התקיפה איבדה האחות את הכרתה ונזקקה לטיפול רפואי. התוקפת נעצרה על ידי שוטר בית החולים. תקיפת האחות בחיפה אינו מקרה חריג בנוף הרפואה הציבורית בישראל. "אני עובדת כאחות כבר 26 שנה", אומרת פריבה מור, אחות אחראית במחלקה פנימית ה' בוולפסון, "בשנים האחרונות יש עלייה חדה מאוד במקרי האלימות המילולית המופעלת כלפינו. רק לפני כמה ימים הגיע אלינו מטופל שביקש ישר לראות את הרופא. לאחר שאחות אמרה לו ששעת ביקור הרופאים תחל בעוד שעתיים, הוא התרגז וביקש להשליך עליה את הטלפון שלו. זה לא מקרה חריג. להרבה מטופלים יש פתיל קצר, הם לא מבינים מה קורה בבית חולים, מהו תהליך האשפוז והשחרור. הם לא מבינים את הקדימות שיש למקרים דחופים יותר ושעות ביקורי הרופאים הקבועות. לעתים אני מרגישה כמו שק האיגרוף של המטופלים".

במערכת הבריאות מנסים להילחם באלימות נגד הצוותים הרפואיים ולהעניק לרופאים ולאחיות כלים. "העבירו לנו סדנה שבה הסבירו לנו כיצד לרצות את המטופל ולא להרגיז אותו, מה עלינו לעשות כדי שהמטופלים פחות יכעסו ויצעקו", מספרת מור, "זה מזכיר לי את תשדיר השירות נגד אלימות במשפחה, עם הילדה שהולכת ברחוב ומדקלמת לעצמה: 'רק על הקווים, רק על הקווים, אמא לא תבכה, אבא לא ירביץ', כלומר, המטרה שלנו היא להיות זהירות וממושמעות כדי שהמטופלים לא יתרגזו ויתעצבנו".

ואולם, למרות הדברים הקשים, אומרת מור כי רגעי החסד המעטים הם אלה שמחזיקים אותה בעבודה: "אני נשארת בשביל אלה שאומרים לי בוקר טוב, מחזיקים לי את היד ומלטפים אותה כשאני לוקחת מהם דם, אנשים שמבינים את החמלה שנדרשת ממני. פעם קראו לזה אחות רחמניה".

אחות נוספת מבית החולים וולפסון מספרת על התסכול:  "מי שמכיר בתי חולים דרך סדרות טלוויזיה כמו 'האנטומיה של גריי', לא מבין שום דבר כשהוא מגיע לבתי חולים בארץ. אנשים חושבים שהם יקבלו חדר פרטי עם רופא שיבדוק אותם מיידית. במציאות שבה אנשים רגילים לקבל הכל בלחיצת כפתור, קשה להבין שתרופה צריכה זמן כדי להשפיע ושלוקח זמן עד שתוצאות מגיעות, ואז הם כועסים".

גם מרינה פנחסוב, שעוסקת בסיעוד 26 שנה, חשה מתוסכלת: "גם בבנק, במסעדות ובדואר הלקוחות עצבניים מאוד, כאילו מותר הכל, לקלל, לגדף, לאיים. איבדנו את השלווה ואת תרבות הדיבור. סיעוד היא מלאכת קודש, בית החולים עושה מעל ומעבר כדי לטפל בחולים באופן הטוב ביותר. לא מגיע לאף אחד מאיתנו היחס הזה מהמטופלים. כששמעתי על האחות ברמב"ם שהותקפה, ממש בכיתי".