אנחנו מורגלים במלחמות, חלקן חיצוניות ולא מעט מהן פנימיות. מאבקים, לעיתים בלתי פוסקים, בין הטוב לרע, בין הפיתוי למוסר ובין צו המצפון לצו החברתי.
פרשת השבוע "כי תצא", נפתחת במילים: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ".
את המלחמות החיצוניות אומנם איננו בוחרים, אבל המלחמות הפנימיות הן הקשות והמתישות באמת. הן גם המפתח לפיוס: הרי ברגע שאנחנו משיגים שלום פנימי אנחנו מפויסים יותר עם העולם שנמצא סביבנו.
רבים מכירים את הקלישאה שאומרת ש"השלום מתחיל בתוכנו". אבל נסו רגע להיזכר כמה פעמים חשבתם לעצמכם שעימות עם אדם אחר הוציא מכם רוע וקושי והציף שיקולי אגו על פני הגיון ואמת.
זה יהיה מוגזם לצפות להסכים עם האחר או להבין אותו בכל עניין ונושא. יחד עם זאת, לגמרי אפשר לנסות ולהבין את המקום שמניע אותו וממנו הוא פועל. אבל כדי שזה יתאפשר חייב להיות פיוס עצמי, שמביא איתו שקט ויכולת לנקות את רעשי הרקע שלא מפסיקים לזמזם. אלה שעומדים מולנו הם לא פעם המראה שלנו, השיפוט כלפיהם הוא בעצם ביקורת עצמית.
פעמים רבות בעבר יצאתי למלחמות שבסופן, כמו כל המלחמות, היו רק מפסידים. לא ראיתי דבר אלא את הצורך לנצח ואת האגו שניהל אותי. אלא שלאורך זמן הבנתי שתמיד עליי להיות חכמה ולא רק צודקת ולבחור את החזיתות. תמיד היו דעות שונות, תמיד ארגיש שיש מי שאינם צודקים, אבל היום אני מבינה שדי בכך שאני יודעת שאני צודקת ושחובת ההוכחה אינה חלה עליי.
המלחמה הפנימית אף פעם לא נגמרת. הסופר אוסקר ווילד אמר פעם: "אני יכול לעמוד בכל דבר – מלבד הפיתוי". והפיתוי והניסיונות לעמוד בו אינם נגמרים אף פעם, באוכל, שתייה, תאווה, כוח ועונג. אבל הצד שמנגד הוא לא האפור והמדכא, הצד שמצליח להתגבר על פיתויים הוא החיים עצמם והוא הזדככות הנפש, זו שיודעת להתעלות, לנצח ולהפוך אותנו למה שמלכתחילה נועדנו להיות: בני אדם.
בתאל בן דוד מטפלת N.L.P מאסטר ומרצה
יש לכם שאלות? אתם יכולים לכתוב לי [email protected]
או בטלפון 054-7507500 ואשמח לענות לכם
תגובות