פרשת השבוע היא "אחרי מות קדושים". ודווקא מתוך הפרשה הזאת אני בוחרת בצו "ואהבת לרעך כמוך". צו ומצווה שמופיעים בספר ויקרא, באמצע התורה: במרכז ובלב.
יש לא מעט פרשנויות על שלוש המילים האלה, שכמעט כל אחד מכיר ויודע לדקלם. אבל בוחרת לפרש אותן קצת אחרת, וייסלחו לי גדולי המפרשים: הכול מתחיל באהבה עצמית. אם לא נאהב את עצמנו לא נוכל להעניק אהבה לאחר.
אהבה עצמית מתחילה מקבלה עצמית, מההבנה הפשוטה והעמוקה כמעט באותה המידה: אין מושלם אך יש שלם. כל הטבע האנושי והעולם כולו בנויים מהפכים – יום ולילה, חושך ואור, שחור ולבן.
כולנו בנויים ומורכבים מחסרונות ויתרונות, חזקות וחולשות וכל אלה הופכים אותנו למה שאנחנו. רק ביום שנקבל את עצמנו ונבין שהשלם שלנו נשען על החסרונות והחוזקות, נלמד להקטין חסרונות ולהגדיל יתרונות. רק כך נתחבר ונאהב את עצמנו.
לרוב קל לנו יותר לאהוב אדם שאינו מהווה עלינו איום. אבל דמיינו לרגע בנפשכם שתוכלו להכניס לחייכם כל אדם, כל איש או אישה, בלי מחסומים, ללא ביקורת או שיפוטיות. הרי למי מאיתנו זה לא קרה? שפטנו אנשים על פי הכריכה ושכחנו להתבונן עמוק פנימה ולהכיר את הסיפור המדהים.
רק אם נלמד לפרוץ את הגבולות של עצמנו ואת המחסומים, נוכל לתת מקום וללמוד, לא פחות, גם למי שאינו חושב או המתנהג כמונו. ואיזהו החכם? הלומד מכל אדם.
"ואהבת לרעך כמוך" – שלוש מילים שמלמדות אותנו שהאהבה לאחר נובעת מכך שכולנו נבראנו בצלם אלוקים, שלכולנו יש נשמה ונפש הומיה.
לא מעט דובר על נגיף הקורונה בהקשרים החברתיים והרגשיים. אחד מהם, זה שבסוף כולנו ניקח, הוא העובדה שאותו נגיף חמקמק ומסתורי לא מבדיל בין אנשים, המעמדות, הגזעים, המינים והדתות. ואיכשהו בדרך המאוד לא סימפטית שלו, הוא לימד אותנו שכולנו חלק מאותה רקמה אנושית, מאותה ברית של ערבות וסולידריות הדדית.
אל תפסיקו לאהוב את עצמכם, להקשיב ללב שלכם, כדי שהוא יוכל להקשיב לעולם שרוחש סביבכם.
הכותבת היא מטפלת N.L.P מאסטר
מאירה
אני כל כך נהנית לקרוא את הטור שלך. כל כך מדוייק ואמיתי . גאה בך בתאל בן דוד.