ניצולת שואה ערירית מוכרת את ציוריה כדי לממן מכשיר שמיעה

ז'ני רוזנשטיין, בת 81, תושבת חולון, אלמנה ערירית, הצליחה לשרוד את מחנות הריכוז באומץ רב, אך היום בגיל גבורות, היא נאלצת להתמודד עם מלחמת הישרדות יומיומית בניסיון לפרנס את עצמה ולדאוג לבריאותה. כתוצאה מהעינויים שעברה בתקופת המלחמה, היא סובלת מדיכאון, והמועקות שלו מוצאות את דרכן לבדי הקנבס, לציורי אקריליק ושמן, שאותם היא מציעה למכירה.

במדינת ישראל חיים כיום 213,468 ניצולי שואה. על פי נתוני הרשות לניצולי השואה במשרד האוצר, כ-60 אלף מהם נמצאים מתחת לקו העוני ומסתמכים על השלמת הכנסה מהביטוח הלאומי. ז'ני רוזנשטיין היא חלק מהסטטיסטיקה העצובה הזאת. "אני גרה לבדי וכשאני מרגישה מועקה בלב, אני מציירת ומוציאה על הבד את מה שכואב בתוכי ולפעמים גם את מה שטוב. אני לא יכולה לומר שתמיד טוב כי המון דברים חסרים לי לבריאות כמו מכשיר שמיעה, שעולה הרבה כסף וגם שיניים תותבות וגם משקפיים כי הראייה מידרדרת. כל זה מאוד יקר ובגלל זה אני מציירת, כדי שאוכל למכור את ציוריי ולממן את מה שאני זקוקה".

רוזנשטיין התחילה לצייר בנסיבות איומות, כשהסתתרה מהנאצים במחנה ריכוז. "בפעם הראשונה בחיים ציירתי בגיל שבע. הסתתרתי בבית שימוש של הנאצים במחנה מוגילוב פודולסק, מצאתי נייר טואלט משופשף ומלוכלך וציירתי עם פחמים את מה שהנאצים עושים, איך הם מתעללים בזקנים ובילדים קטנים ואיך הם מלמדים את הכלבים שלהם להתנפל עלינו. אם היו תופסים אותי, על המקום היו הורגים אותי. אבל בשקט, בשקט התגנבתי וציירתי מה שראיתי. כאשר אמא שלי ראתה את הציור היא חששה שמא הנאצים יתפסו את חתיכת נייר הטואלט העלובה, אך היא החביאה ושמרה אותה".

הציור המדובר, "מיליון מילים", היה גם הראשון שאי פעם מכרה. "בגלל מצב כלכלי קשה, כתבתי בעיתון שיש לי תמונה שנשמרה לי מהמחנות. הבנק שלו הייתי חייבת כסף קנה את הציור ושלח אותו ליד ושם, שם הוא מוצג". עשרות שנים קדימה, לאחר מות בעלה, התחילה שוב לצייר, "בשחור, כמו הכאב והדיכאון שהיו לי בלב, עם דיכאון גדול". בשנים האחרונות, חל מפנה ובעקבות טיפול פסיכולוגי, הציורים התחילו להיות צבעוניים יותר".

"אנשים נחמדים, עיזרו לי"

75 שנה אחרי ששרדה את מחנה ההשמדה, רוזנשטיין תסמן בסוף החודש ניצחון נוסף על הנאצים, בתערוכה ביתית בשם "זיכרון מהעבר". התערוכה הקטנה תוצג בדירתה, במוצ"ש, 29.7, החל מהשעה 21:230, ברחוב הסתת 19 בחולון. העבודות הן בעיקר פיגורטיביות על רקע צורות צבעוניות משתנות, או חלומות ופנטזיות, והם חלק בלתי נפרד מסיפור החיים שלה והילדות בשואה.

"בעבר ביקשתי עזרה מהרבה עמותות, אך הם לא יכלו לסייע לי", אומרת רוזנשטיין. "אמרתי לעצמי, 'אם יש לי ידיים, אני אצייר', בתקווה שיהיו אנשים נחמדים שיעזרו לאישה כמוני לחיות בכבוד". עוד חשוב לה להדגיש: "אינני מחפשת נדבות. יש אנשים שרוצים לתרום לי כסף, אבל אני לא מקבלת כסף ללא תמורה. לכן, אני מוכרת את הציורים שלי שעליהם אני עובדת קשה רק במחירים שאפשר לעמוד בהם".