ליאת מזרחי דדון, אם לשלושה מחולון וממייסדות ארגון מעגל נשים בעיר שבו היא מקדישה את מרב זמנה כמתנדבת בקהילה, סוחבת עמה מדירה לדירה כבר יותר מעשור, ארגז צבעים סגור, מחכה להשראה שתגיע. ודווקא ברגע שבו השלימה עם העובדה שכנראה לא תחזור לצייר שוב, קיבלה הזדמנות מפתיעה.
בפוסט שהעלתה לרשת, מספרת ליאת את סיפור המעשה: "לפני ארבע שנים נהרס כל הבית שלנו בחולון… כל הציוד נהרס, ועמו נהרסו גם כל המכחולים והמברשות".
ליאת הוסיפה שהציור היה חלק בלתי נפרד מחייה מאז היותה ילדה קטנה בת חמש והיא לא הפסיקה לצייר עד הרגע שבו נולדו ילדיה. "11 שנים אני לא מציירת, שמתי את התחביב חזק בצד", כתבה.
בשיחה עם "השקמה חולון", היא מספרת איך בכל דירה שכורה שבה התגוררה במהלך השנים היא דאגה לסדר לעצמה חדר ציור – "זה היה כיף לא נורמלי".
כאשר נולדו הילדים – הכל נגמר. "שאלתי את עצמי, איפה אצייר? הילדים ימרחו את כל הבית בצבעים, אין לי מקום, אין לי השראה, אין זמן, אין כלום. שממה", תיארה את התחושה המתסכלת עמה הסתובבה.
לפני כמה שנים, נהרסה דירתה של ליאת בחולון על כל תכולתה, והמשפחה פונתה לדירה "זמנית", שבה שהו במשך ארבע שנים.
"זו הייתה דירה קטנה ללא ארונות וציוד, וכל הציוד שנותר מהבית שנהרס, היה מאוחסן במחסן ארבע שנים: צלחות, כוסות, ספרים, כל הציורים שלי – הכל היה במחסן – חוץ מארגז הצבעים שעליו לא ויתרתי ולקחתי איתי", מספרת ליאת.
"זה הארגז היחיד שנשאר לאחר הנזק בדירה, מכל הציוד הרב שהיה לי: מכחולים ומברשות, היו כמעט מאה…", היא מספרת.
במשך ארבע השנים הבאות, ארגז הצבעים הסגור ישב מתחת לשולחן בחדר העבודה, לצד כן הציור שנשען על הקיר, מחכים לליאת.
"והנה, שוב עברנו דירה…, היא מספרת. "האמת, עכשיו כבר ממש הרגשתי לא נעים. מה יהיה? שוב אשים את הארגז בחדר על הרצפה? הפעם הבית קטן יותר ואין מקום לשטויות".
בשלושה החודשים הראשונים הארגז עמד במרפסת, וליאת הבינה לפתע שהיא צריכה שהיא צריכה לקבל החלטה – "הבנתי שאם במשך 11 שנים זה לא קרה, אז יאללה, צריך לקבל את העובדה שזה כנראה לא יקרה".
"בצער רב ובלב כבד, הורדתי את ארגז הצבעים המאובק למחסן והלב שלי ירד איתו", היא מתארת. "לקחתי את שני כני הציור והעברתי אותם לדפוס וזהו. השטח 'נקי'.
"לא יכולתי להירדם בלילות – אני במיטה והארגז במחסן. זהו. זה נגמר בינינו".
רוצים להישאר מעודכנים?
ודווקא שהחלה להשלים עם העובדה, שכנראה התחביב האהוב שייך להיסטוריה, ליאת קיבלה הזדמנות מפתיעה.
"לפני כשבועיים, ראיתי שמחפשים אמנים להציג בתערוכת 'אישה'. הזדמנות. מה כבר יכול להיות. אשלח איזו תמונה או שתיים", היא מספרת ומוסיפה שלהפתעתה – מיד התקבלה.
"שיט. מה עושים עכשיו… 'אוי מיי גוד', צריך לעבוד. שיט, גם יש זמן, חופשת סוכות, זוכרים? וואו, נחשו מי חוזר הביתה?…. ושיט, אין לי מכחולים/מברשות, חג והכל סגור".
"נכנסתי למצב של עשייה. מצאתי בבית מכחול 1, מקל קטן מעץ ועוד 5 אצבעות. וככה ציירתי שבועיים ללא הפסקה בוקר ולילה, במטבח. את ריח האפייה והבישולים החליף ריח טרפנטין חזק. והבית צהל.
"הילדים נחשפו לראשונה לפלא: מה אמא יודעת לצייר? מיד הקטנים זרקו מסכים, התיישבו לידי וציירו בהתלהבות רבה".
בחג סוכות האחרון נפתחה התערוכה בגלריית בוקר בתל אביב, שבה מציגה ליאת שתי יצירות אקרליק ושמן המתייחסות לעוצמה נשית.
ליאת מספרת על התגובות הרבות שהיא מקבלת בפייסבוק ובאינסטגרם מנשים אחרות. "המון תשבחות וההערצה מנשים שמזדהות איתי ולא מאמינות שאפשר להגשים חלום, ואפשר לצמוח ולגדול ולהוות השראה לילדינו.
"להיות אמן, זה לעבוד בביטחון, באומץ, בחוסר פחד, באמונה שלמה בעצמי. בטוחה בכל שלב בעבודה", מסכמת ליאת.
התערוכה מציגה עד 13 בנובמבר, בגלריית בוקר, יהודה הלוי 33, תל אביב.
רוצים לקבל את כל הדיווחים וכל החדשות בזמן אמת?
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה חולון כאן והיו הראשונים לדעת
תגובות