חינוך משתנה במציאות שלא מפסיקה להשתנות

אין ספק שהמציאות סביבנו עוברת שינויים רבים ובקצב מהיר. אנחנו צועדים אל עבר עתיד עתיר טכנולוגיה, קדמה, מהירות, נגישות וחדשנות. אבל האם תחום החינוך עומד בקצב; האם המודל הקיים מספק מענה לצרכי התלמידים של היום לעמוד בצרכים של התעשיינים העובדים של מחר; האם פס הייצור של 35 תלמידים מול מורה בכיתה הוא שיטה רלוונטית למאה ה-21 או פשוט קיבעון לשיטה שסיפקה מענה לצרכי המהפכה התעשייתית במאה ה-19? כיצד עלינו לחנך בעולם שדורש הרבה יותר דיוק והתמחות ספציפית בכל מקצוע?

על מנת להבין כיצד עלינו לחנך את דור העתיד, יש לבחון תחילה ארבעה מרכיבים אסטרטגיים לחדשנות בחינוך ולהצלחה בעולם החינוך: העתיד הכלכלי של מדינת ישראל, ההתפתחויות הטכנולוגיות בחינוך, הפיכת המורה למנחה ויצירת שיתופי פעולה רוחביים.

המרכיב הראשון, העתיד הכלכלי של מדינת ישראל, כולל הסתכלות רחבה על המשאבים הקיימים לרשותנו כרגע והמשאבים הנדרשים לנו בעתיד. מדינת ישראל דלה במשאבי טבע, אך ידועה במשאב האנושי– המוח הישראלי היצירתי.  מערכת החינוך בישראל צריכה להיערך ולהתאים את עצמה על מנת שתוכל להכווין בהצלחה את תלמידי ישראל אל עבר מקצועות העתיד, בצורה חדשנית ומעודכנת. לדוגמה, הקצב המסחרר והבלתי מרוסן של צמיחת הידע בעולם יוצר הצפה ודורש מהאנושות לפתח טכנולוגיות שיודעות לסנן מידע בצורה יעילה, אך גם להכשיר את המין האנושי לחפש ידע ולדעת להבדיל בין עיקר וטפל בעולם המידע.

בתחום המרכיב השני, ההתפתחויות הטכנולוגיות, נדרשת הטמעת מערכות ללימוד עצמאי באינטרנט, שקיימות ברמה גבוהה באנגלית ברוב הנושאים, כגון "אקדמיית קאהן". במקביל, יש לפתח מערכות אוטונומיות שיודעות לבדוק את רמת ילדינו במספר תחומים שונים ולספק לכל ילד תמונת מצב אישית על רמתו והתקדמותו בכל מקצוע. מערכות אלו תספקנה פילוח סטטיסטי לארגונים ואפילו למדינות שלמות. דמיינו שמורה למתמטיקה יוכל לבחון באופן ממוחשב 30 ילדים בכיתה ותוך 2 דקות לדעת באיזה תחום התקשו ובהתאם לכך, להתאים תכנית לימודים ייעודית ומותאמת באופן אישי. משרד החינוך יוכל לבחון 20 אלף תלמידים ולקבל את התוצאות בפחות משעה, כמו גם את הפילוח המדויק על מצב התלמידים בכל בית ספר וכיתה במדינת ישראל.

כיום במקצועות ההומאניים קשה להעריך תשובה לוגית של "נכון\לא נכון", אף במקצועות המדויקים כגון מתמטיקה, כאשר רוצים לבחון הבנה אמיתית, יש משמעות לדרך לפתרון, יותר מאשר לפתרון עצמו. לכן צריך לפתח מערכות שיודעות לבחון את כל הדרך לפתרון. ומה בנוגע למרכיב השלישי: הפיכת המורה למנחה? במערכת החינוך הנוכחית, השואפת למצוינות וחדשנות, על המורה לשמש כמנחה, במיוחד בעידן שבו הידע שקיים ברשת גובר על כל ידע אנושי. תפקידו להוביל את התלמידים לתור אחר ידע ולעודד אותם לאוטודידקטיות ולהתקדמות בקצב אישי ובדרכים חדשניות. דוגמה לכך היא שיטת PBL, מדובר בשיטה מבוססת פרויקטים, חלוקת משימות שונות לקבוצה וראייה של המורה כ"מנטור".

ולסיום המרכיב הרביעי: יצירת שיתופי פעולה רוחביים על בסיס רעיוני, אמיתי וכנה, בין ארגונים העוסקים בחינוך. כיום, הריכוזיות הגדולה בתחום מורכבת ולא מאפשרת זאת, מחשש להפסד כספי ואובדן ייחודיות ארגונית. בתי ספר לא משתפים פעולה עם גופים חיצוניים כתוצאה מסרבול, חוסר נגישות, חוסר פניות, וחוסר מעוף בתחום. לאחרונה ישנה מגמת שיפור ויוזמת  "5פי2" של משרד החינוך, המאפשרת לכל גוף שמעוניין לקדם לימודי מתמטיקה להשתתף בחשיבה ובתרומה לקידום המטרה, היא דוגמא לכך. יוזמה נוספת לדוגמה היא יריד בנושא טכנולוגיה וחדשנות בחינוך, שמטרתו למצוא כלים ופרויקטים "שונים" לקידום מערכת החינוך בישראל, של אגודת מנהלי מחלקות החינוך הארצית המקודם בימים אלה.

רק לאחר שנבין את החיוניות של הארבעה לחינוך דור העתיד ושהם המפתח לחינוך ולעיצוב ילדינו ועתידנו, השמיים יהיו הגבול עבורנו ועבורם.

דניאל קובלר הוא מנכ"ל עמותת "עתיד פלוס" לחינוך בישראל