רק לפני חודשיים ציינו שוש ואבי לב בחולון את יום השנה ה-16 לנפילתו של בנם דורון מירי צלף פלסטיני במוצב מול חאן יונס בעזה.
"יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אינו יום מיוחד מבחינתי", אומרת שוש לב, אימא של דורון, "זה יום כללי, מכובד, ראוי, יום קשה לכל עם ישראל אבל זה של כולם – לא שלנו אישית. השכול שלנו נמשך כל רגע בכל מקום. הוא לא מרפה ואין בו עליות וירידות. הוא נמצא כל הזמן. דווקא לקראת יום השנה לנפילתו של דורון שחל בפברואר, ההתמודדות שלי היא קשה וכואבת הרבה יותר. כן, השנים חולפות והשכול נמצא. ככה זה כבר 16 שנים כי אין הנחות בשכול, אין הפוגה, זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו".
אבל, בחלוף השנים בכל זאת קרה לשוש משהו, והיא מספרת בכאב: "האמת היא שאין לי כבר כוחות לדבר על השכול, על ההתמודדות, על הכאב. די, התעייפתי, אני ממש מותשת. זה כואב, קשה, ואין לי כוח לספר".
בכל זאת, היא נזכרת ומספרת: "בשנה שעברה הוזמנתי לשאת דברים בטקס יום הזיכרון בבית הספר בו למד דורון. ישבתי וכתבתי מה אומר על הבמה, וזה היה לי קשה מאוד עד בלתי אפשרי. המילים לא זרמו, הראש כבר לא עבד. הבנתי שיותר טוב מבחינתי להקשיב, לא לדבר. האמת היא שאני ממש לא יודעת איך זה אצל אחרים, אבל ככה זה אצלי. גם ככה קשה לי אז אני לא רוצה להקשות על עצמי עוד יותר".
סמל דורון לב ז"ל, בן 19 בנופלו, שירת בגדוד שמשון בבסיס צה"ל סמוך ליישוב נווה דקלים ברצועת עזה. הוא נהרג מירי צלף פלסטיני מחאן יונס בעת שהביא תה לחבריו שהיו במשמרת בעמדה. בדרכו חזרה לחדרו במוצב, נפגע מכדור שנורה לעברו ופציעתו הוגדרה קשה. דורון טופל מידית בשטח ופונה במסוק של חיל האוויר לבית החולים סורוקה בבאר שבע אולם בדרך, מת מפצעיו. שתי דקות לפני שנהרג, עוד הספיק דורון להתקשר לחברתו מורית שהייתה אז חניכה בקורס חובשים, העיר אותה ואיחל לה בוקר טוב.
האב, אבי: "דורון חיכה בקוצר רוח לגיוסו לצה"ל ואהב את השירות הצבאי. ילד מקסים עם לב של זהב".
אחת מאהבותיו הגדולות של דורון היה הכדורסל. במסגרת זו, החדיר לשימוש בתיכון קרית שרת שבו למד את תוכנת הסטטיסטיקה הייחודית "עמית לכדורסל", וזכה על תרומתו בנושא לפרס מיוחד משר החינוך דאז, יוסי שריד. בנוסף, הוזמן דורון ז"ל בעבר להפעיל וליישם את התוכנה המיוחדת באירועי ספורט גדולים, כולל באחת המכביות ובמשחקי נבחרת ישראל בכדורסל. התוכנה הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממשחקי הכדורסל בישראל ומשפחתו מקיימת בקביעות אירועי הנצחה לזיכרו במסגרת משחקי כדורסל לבני נוער.
צילום: פרטי
מוריה רוזנברג, מי שהייתה חברתו של דורון, כתבה השבוע לקראת יום הזיכרון: "חודש לפני שדורון נהרג, חגגנו לו יום הולדת 19. אני זוכרת שהוא בא לאסוף אותי מהבסיס, איזו שמחה, כמה יפה הוא היה. לבוש סווטשירט ספורטיבי חדש ומשקפי שמש. אני זוכרת אותנו מתחבקים חיבוק חם ואוהב כי תמיד הוא היה תומך ומשרה ביטחון. חגגנו עם משפחתו והצטלמנו. דורון לא היה מרוצה מהתוצאה ואמר 'טוב, רק אנחנו נראה אותה'. זו התמונה האחרונה שלנו יחד".
צילום: פרטי
רוצים להישאר מעודכנים?
"בשבת האחרונה לפני שנכנס לעזה שהה באימון בבסיס בקרבת מקום מגוריי. הפתעתי ובאתי לביקור. נפגשנו בש"ג. מסרתי לו שקית מלאה בממתקי גומי בעיקר בננות, שאהב מאוד. ב-23 בפברואר 2003 בסביבות שש בבוקר הטלפון שלי צלצל. התקבלה הודעה. הודעה נוספת התקבלה והטלפון צפצף בשנית. 'בוקר טוב מתוקה' כתב לי דורוני", ממשיכה רוזנברג, "בהודעה הנוספת שהתקבלה כתב שהוא הולך לישון. היום התנהל מוזר. הרכבת איחרה, האוטובוס איחר והגעתי לבסיס שלי ברגע האחרון. חברותיי לקורס היו מרוחקות ממני במהלך היום ודורון לא ענה לי לטלפון. בשעת אחר הצהריים קראה לי מפקדת הקורס. נכנסנו יחד לחדרה של ראש הענף שישבה בפנים קודרות: 'החבר שלך נהרג הבוקר' בישרה לי".
"קיבלתי סחרחורת, הרגשתי שהשמיים נפלו. במכונית, בדרך לבית הוריו של דורון, הרגשתי אבודה. ידעתי שמעתה שום דבר לא יהיה אותו דבר. ידעתי שהכל הולך להשתנות. דורון נפגע אנושות מירי של צלף פלשתיני. הכדור שחדר בין שני חלקי השכפ"צ – ניפץ את כל החלומות שלנו".
"הייתי בת 18 כשדורון, אהבת נעוריי, נהרג. הקשר שלנו היה בשיא פריחתו, והבטנו באהבה רבה לעבר עתיד משותף. במותו נגדעו חייו של אדם יקר, שהיה החצי השני של אהבה גדולה. נגדעו חברות ותקווה לעתיד משותף. דורון נוכח בחיי תמיד, בעיקר בציוני דרך משמעותיים שעברתי מאז. האובדן גרם להתבגרותי המהירה ולהבנה שאנחנו זמניים על פני האדמה. גם היום במרחק השנים אני מנסה להסתכל על הדברים הטובים ובייחוד מודה על כך שזכיתי לאהוב הכי הרבה שאפשר".
רוצים לקבל את כל הדיווחים וכל החדשות בזמן אמת?
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה חולון כאן והיו הראשונים לדעת
דוד
כואב הלב, אני זוכר את אותו יום הארור שהגיעו לעבודה משלחת מצה"ל להודיע לאבא אבי לב את הבשורה המרה מכול
יהי זכרו ברוך