כן, ברור, הייתי גם בבולגריה עם חולוניה שלי – נסיעה מספר 13 שלי עם הקבוצה לאירופה בשנתיים האחרונות. קור אימים, שלג וחום אמיתי בלב. עשינו את זה, ובגדול. חזרנו עם ההפסד הכי מתוק שאפשר להעלות על הדעת, הפסד בנקודה שהספיק אחרי הניצחון כאן עליהם לפני שבוע, בארבע נקודות.
הרי אתם כבר מכירים אותי. היכן שחולוניה תשחק עלי אדמות, אני שם. אגב מילה שלי, גם אם נשחק על הירח, אני עולה על חללית יום לפני וממתין שם לסגולים-צהובים. אי אפשר בלעדיהם, אי אפשר בלעדיי.
באותן 13 נסיעות לחו"ל עם הקבוצה, המאזן שלנו מדכא: 13 הפסדים, אין נצחונות. ואז בא המשחק בבולגריה. נסענו עם המון תקווה בלב, החזקנו אצבעות וזה לא היה קל, ממש לא. זו קבוצה חזקה, לא מוותרת, לא שחקנים גדולים או מוכשרים במיוחד, אבל שחקנים ממושמעים שאתה רואה עליהם שלט לא-כתוב: "הציבו לנו מטרה ואנו נעים לקראתה".
לפני המשחק לא היינו רגועים, אבל מבט על השחקנים והצוות המקצועי הבהיר לנו מה שברור מאליו: עושים הכל כדי להצליח ולעבור לשלב הבא. האווירה בדרך לשם היתה מעולה, הרבה צחוקים וכיף אמיתי עם שחקנים שיודעים לכבד את האוהדים שמכבדים אותם. הדרך חזרה כבר היתה פסטיבל אחד גדול. גיא פניני ושלומי הרוש ביקשו להצטלם איתי והסכמתי, צחקנו, נהנינו ונחתנו בשלום בארץ הקודש.
עכשיו אנחנו כאן ואין יותר זמן לחגוג. משחקי הפלייאוף יוצאים לדרך, המאבק בצמרת צפוי להיות קשה ואנו כמובן לא מוותרים: מכוונים הכי גבוה שיש ולא מתביישים לומר את המילה, אליפות.
רבע גמר גביע היורוקאפ גם מגיע ואני כבר מכין את הנסיעה הבאה. כי מי שמאמין לא מפחד, ואין, אבל אין, מאמינים כמונו, אוהדי חולוניה.
תגובות