סיפור חוקר: החומוס ברחוב פיק"א

עליזה נראתה רגילה, כבת 50, לבושה שמלה רחבה, שביס על ראשה ומטופחת. היא ויהושע, בעלה, גרו במושב דתי, 29 שנות נישואין, שבעה ילדים ו"ברוך השם, תשעה נכדים", אמרה.

יהושע, בעל בית דפוס בתל אביב, היה הגבר היחיד בחייה מה שאי אפשר היה לומר עליו אחרי שבעבר תפסה אותו בוגד עם שכנה במושב. היא שבה הביתה באמצע היום מהעבודה אחרי שחשה ברע והתפלאה לראות את רכבו. כשפתחה את הדלת, חרב עולמה: היא ראתה אותם באמצע. יהושע והשכנה התלבשו במהירות, "מאז, קפאו חיי", אמרה דומעת.

והיום? "כבר כמה חודשים הוא מתנהג מוזר", אמרה, "מרבה לאחר הביתה, מתרץ וכבר תפסתי אותו משקר. אמש מצאתי על הסוודר השחור שלו שיערה בלונדינית, ואני? עם שיער שחור, פאה שחורה".

ביקשתי ממנה לספר על שיגרת יומו של יהושע. "רגיל, בית, עבודה, בית. יוצא בבוקר, שב בערב, בעל בית דפוס בת"א, אין סיבה לאחר, אין סיבה להסתובב, יש שליח שמחלק סחורה אבל הוא – נעדר המון מהעבודה. כשאני מחפשת אותו הוא פוטר אותי ב'אצל לקוחות', מה שלא נכון, אני מרגישה".

ביום המעקב הראשון המתנתי ליהושע סמוך לביתו, שבמושב, ונסעתי אחריו לעבודתו.  בצהריים נכנס לרכבו והחל בנסיעה. נדרכתי, סימנתי למספר 2 שלי  קובי העוקב שהמתין על קטנוע שחור. התחלנו בנסיעה, יצאנו מת"א והגענו למושב בו יש השכרת חדרים לפי שעות. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי בצימרים האלה. בדרך כלל הם מגיעים, לפעמים לבד וזו לבד, אחד ממתין בפנים – מה שקרה הפעם. חיכיתי בקצה המושב וחייגתי למקום. צעירה ענתה לי, ביקשתי חדר. "אנחנו מלאים" ענתה. הצעתי לשלם כפול, אבל האישה לא הסכימה, "נסה עוד שלוש שעות". התעצבנתי, אבל לא הייתה לי ברירה.

עברו שעתיים, והוא יצא. עכשיו חיכיתי למישהי שתצא לבד, לקצה חוט. כשהיא יצאה ראיתי בלונדינית. נסענו אחריה לאט ובזהירות וכשנכנסה למושב בו התגורר יהושע הבנתי: זו שרה לייבה מהבגידה הקודמת שלו – מה שהיה כתוב גם על שלט הכניזה לביתה.

בשיחה עם עליזה היא סיפרה שיהושע מכור לחומוס ומרבה לאכול בחומוסיות באזור עבודתו, חולה על חומוס. המוח הקדחתני שלי עבד. יש לי חבר טוב בעל חומוסייה חדשה ברחוב פיק"א בראשון, חומוסייה חדשה. סביר להניח שיהושוע טרם ניסה. התפללתי שהתרגיל יעבוד.

למחרת, ביקרתי את ארז, החבר שלי. תוך דקות הונחה על שולחני צלחת מסבחה חמה. אני מאלה שגורסים שלא צריך פיתה כשיש חומוס טוב. ביקשתי מארז פלאיירים שהדפיס כשפתח את המקום ואמרתי לו: "אם יגיע מישהו עם פלאייר שעליו כתוב 'מנה חינם בהזמנת מנה', תן לו – אני אשלם". ארז צחק וצייד אותי בערימת פלאיירים.

"זו אותה נבלה"

למחרת, במשרד בחרתי פלאייר מהערימה, לקחתי טוש גדול ורשמתי "מנה 1 חינם" על כל הזמנת מנה של חומוס. קיוויתי שזה יעבוד. לקראת סוף השבוע  החלטתי לפעול, והמשכתי במעקב. בצהריים הוא יצא מהעבודה, הביט ימין ושמאל, נכנס לרכבו והחל בנסיעה מהירה. ידעתי שהוא ממהר למקום הקבוע והפעם חייגתי מהדרך והזמנתי חדר. לשמחתי – קיבלתי.

כשיהושע נכנס למתחם הצימרים, חיכיתי עשר דקות ונכנסתי גם אני. הופניתי לחדר 208 ואת הרכב שלו ראיתי ליד 207. מצויין, ביעבע לי האדרנלין בגוף.

נכנסתי תחת יריעת הברזנט שליד כל חדר, שעוטפת את הרכב כדי לשמור על פרטיות הנהג. כן, לא רואים מספר רכב או את הנכנס והיוצא ממנו.

נכנסתי לחדר שנתנו לי. חיכיתי שעה, הזמן שיהושע "עסוק" כי בפעם הקודמת – יצא לאחר שעתיים. התגנבתי מהחדר שלי לכוון שלו, הרמתי את המגבים שעל שמשת הרכב והצמדתי לו את הפלאייר של החומוס ברח' פיקא. ליתר ביטחון ולשמירה על כיסוי טוב, הצמדתי גם למזדה הלבנה שחנתה לידו, הרכב של שרה לייבה.

משם חזרתי לרכב שלי ויצאתי מהמתחם, ממתין בקצה המושב. עברה שעה והרכב שלו התקרב. ראיתי אותו במראה. ביקשתי מקובי ש"ייקח" אותו וחיכיתי לגב'. עוד מעט אדע אם התרגיל שלי הצליח. עברו עשר דקות והמזדה נראתה במראה. הגיעה לצומת, ופנתה לאותו כיוון שהוא פנה כמה דקות לפניה. עדכנתי את קובי, והמשכתי במעקב.

יהושע חיכה לה בחומוסייה ברחוב פיקא והיא – לקחה כסא וישבה לידו. לא מולו, לידו. התמקמתי במגרש החניה על העפר מול החומוסייה. צילמתי אותו מגיש לארז את השובר. ארז חייך כמו תמיד ותוך דקות הועמס השולחן שלהם. הם צחקו, אכלו, שתו ומדי פעם – היא הניחה את ראשה על כתפו. כשסיימו, ליווה אותה לרכב, ונשק לה על שפתיה. "יששששש", אמרתי לעצמי תוך כדי צילום. התרגיל הצליח. ליוויתי אותה שוב עד ביתה, חייכתי וחזרתי למשרדי.

כשהכנתי את הדו"ח, ארז התקשר, "אייל, החבר שלך היה פה עם השובר, היה בסדר נכון?". "היה מצויין ארז", הודיתי לו בחום, "הייתי קרוב והכל בסדר. אעבור אלייך מחר בע"ה".

עליזה הגיעה אליי באותו הערב. מתרגשת ורועדת. ניסיתי להרגיע אותה, זה לא היה קל.

הראיתי לה את סרט הווידאו, את שני הרכבים בצימר, את הארוחה אצל ארז בחומוס ואת הנשיקה. היא בכתה חרישית. "ידעתי, זו אותה נבלה", סיננה בשקט.

נפרדתי ממנה במילות עידוד, ביקשתי ממנה לחשוב טוב על עתידה וציידתי אותה בטלפון של עו"ד טוב. היא יצאה ממני עם דמעות. כאב לי.

למחרת בצהריים ניגשתי לחומוס ברח' פיקא. ארז קיבל אותי כרגיל בחיוך גדול. "מסבחה עם ביצה,חריף כרגיל", אמרתי לו, וישבתי ליהנות מהחומוס בפיקא.