בזמן ההכרזה על המדינה, המשכנו בחיינו השגרתיים בבגדד. אסור היה לנו לגלות כל סימן של שמחה ובטח לא להקשיב לרדיו בכל מה שקשור לנעשה בארץ ישראל. הידיעה המרעישה הגיעה אלינו דרך העיתונות המקומית והרדיו,והיא הפיחה בנו שמחת חיים שלא יכולנו לתת לה ביטוי בפומבי, לצערי.
הרחוב היהודי גאה משמחה, אך אנחנו שיחקנו את המשחק לפיו כאילו לא קרה כלום והשגרה נמשכה. מרגע ההכרזה, החיים שלנו כיהודים השתנו לרעה: אני זוכר שהמעצרים גברו, הרדיפות גאו ויותר ויותר יהודים נרדפו והואשמו בהאשמות שונות ומשונות: ריגול, עידוד הגירה לא חוקית, פעילות ציונית ועוד.
בימים קריטיים אלה, התנועה הציונית היתה פעילה מאוד ודאגה להבריח יהודים לפרס ומשם ארצה בדרכים שונות. אני זוכר את השמחה ששררה בבית שלנו ובבית של השכנים עם ההכרזה. התחלנו כבר באותו הרגע לחלום את חלום העלייה לא"י ולחיות בדמיון את המציאות החדשה בארץ הקודש. המצב הזה נמשך עד שנת ה-50, השנה בה ממשלת עיראק הוציאה צו ממשלתי שהתיר ליהודים (למי מהם שרצה) לוותר על תעודת הזהות ולהגר לקפריסין. משם, כמובן, לא"י.
רוצים להישאר מעודכנים?
לנו היה ברור באותו הרגע שאנחנו מוותרים על הכל, ומגיעים לארץ הקודש.
כל העניין לקח זמן עד שהעלייה "תפסה" תאוצה והיהודים התחילו לצאת מעיראק בשנות ה-50. כל זאת, עד שיום אחד פורסם צו ממשלתי ברדיו שהקפיא את כל הנכסים והרכוש של היהודים, שוויתרו על האזרחות העיראקית. הממשלה התירה לנו לעלות למטוס עם מזוודות בלבד, וככה הפקדנו את כל רכושנו שכלל: חנויות, בתים, סחורות ופקדונות בבנקים. הדבר היחידי שלקחנו איתנו הוא זהב מותך שהחבאנו בעקבים של נעלי הגברים. צער רב פקד אותנו בשל כך, צער שנמהל בשמחה ובאושר שהחלום שלנו מתגשם.
את העלייה של המשפחה שלי עשינו דרך פרס, שכן לאבא שלי היה דרכון פרסי. שם, התנועה הציונית קיבלה אותנו במחנה מיוחד למהגרים ואז -טסנו ישר לשדה התעופה דאז, לוד. מאז ועד היום אני יהודי גאה שאוהב את המדינה שלי וגאה בה.
מוסדי
היי גלי, כתבה מקסימה.
האם למשפחתך הייתה חנות תבלינים מיתולוגית ברחוב חנקין?