פרויקט יום העצמאות: חולון מצטלמת לסרטים ישראליים

"הקרב על הוועד" – רחוב משה דיין 22

סרט הקולנוע "הקרב על הוועד", בהשתתפות חברי הגשש החיוור, שיצא לאקרנים ב-1986 צולם בבניין מס' 22 ברחוב משה דיין בחולון. בשלהי 1985 כאשר קריית בן גוריון היתה עוד בחיתוליה, בניין אחד בשכונה  תפקד במשך מספר חודשים כאתר צילומים. באותם ימים, רק מחצית מהדירות בבניין הטרי היו מאוכלסות, מה שאפשר להפקה להתמקם בקומות השמינית והתשיעית ולהפוך אותן לסט צילומים. היוזמה לצלם את הסרט בבניין היתה של הקבלן שאישר להפקה להשתמש בקומות העליונות שטרם אוכלסו.

"הקבלן נתן להם לצלם בקומות העליונות, כנראה כדי לקבל פרסום. אני הייתי אז הדיירת היחידה שגרה בקומה השמינית וראיתי כל יום את חברי הגשש בדירה שמולי. הם היו נחמדים, שייקה אהב לאכול מהעוגיות שלי", נזכרת עדי שהתגוררה בבניין בזמן צילומי הסרט. עוד היא מספרת כי כמה מדיירי הבניין שימשו כניצבים בסרט: "כמה מהפציינטים שמופיעים בסצינות של מרפאת השיניים היו דיירי הבניין האמיתיים, כולל הילדים".

"הקרב על הוועד". דיירי הבניין בחולון שימשו כניצבים

הסרט "הקרב על הוועד" היווה סאטירה על מערכת הבחירות של 1984. במרכז העלילה ניצבות שתי הדמויות של שכנים יריבים אשר שונאים זה את זה: מר עצמון (שייקה לוי), יו"ר וועד הבית הבלתי ניתן להחלפה, מסור לתפקידו, לעתים יותר מדי, מנסה בכל כוחו לסגור את המרפאה של ד"ר שורש כיוון שהיא מרעישה יותר מדי לטעמו. יוצא עדות המזרח אשר תומך במפעל ההתנחלויות מדמה בסרט את הימין בהובלת הליכוד.

ד"ר שורש (ישראל פוליאקוב), רופא שיניים ויוצא ברית המועצות אשר מנהל קליניקה פרטית בקומת הכניסה לבניין. אויבו המושבע של עצמון אשר מנסה בכל כוחו להוציא צו פינוי למרפאה. בעל השקפה שמאלנית ומציע "לתת עם למדינה פלסטינית". מדמה בסרט את השמאל בהובלת המערך.  כאשר מערכת הבחירות לראשות הוועד מתקרבת, מבין ד"ר שורש שהדרך היחידה לעצור את פינויו מהבניין היא רק אם ייבחר להיות יושב ראש הוועד. כך מתפתחת לה בתוך הבניין מערכת בחירות של ממש, והקרב על קולו של כל דייר נהיה קשה עבור כל אחד מהשניים שמבטיח לקיים רפורמות שונות, כמו למשל לשתול בכניסה קוצים במקום דשא כדי למנוע מהדיירים לדרוך עליו. לבסוף, זוכים שורש ועצמון במספר קולות זהה, מה שמוביל אותם להקים ממשלת אחדות לוועד.

"הקרב על הוועד". הלוקיישן כיום ברחוב משה דיין

"הקרב על הוועד" היה הסרט האחרון בכיכובם של שלישיית הגשש החיוור. בשוטים של הסרט נראה רחוב משה דיין מוקף בשטחים פתוחים רבים דיונות חול – היכן שנבנתה בשנות ה-90 נאות בן גוריון. איך נראה אזור הצילומים כיום? הסביבה השתנתה למדי ב-30 השנים שעברו מאז הופצץ הסרט בבתי הקולנוע. רוב רובו של רחוב משה דיין בזמן צילומי הסרט עוד היה מוקף בשטחים פתוחים שעליהם נבנו החל מסוף שנות ה-90 הבניינים של קריית רבין ונאות בן גוריון. את הבניין שבו צולם הסרט קשה יהיה כיום לזהות כיוון שהסביבה השתנתה מאוד וכיום הוא מוקף בעצים וצמחי נוי. בנוסף לכך, לפני מספר שנים נוספו לו מרפסות שמש.

רוצים להישאר מעודכנים? הורידו את האפליקציה שלנו:

להורדת האפליקציה באנדרואיד

להורדת האפליקציה באייפון

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה חולון

עקבו אחרי דף הפייסבוק של השקמה חולון

"קוני למל בקהיר" – מקווה ישראל ואיצטדיון הכדורגל של חולון

סצינת הסיום של סרט הקולנוע "קוני למל בקהיר", שיצא ב-1983, צולמה באיצטדיון הכדורגל העירוני של חולון. "קוני למל בקהיר" זכה בתואר "הסרט הישראלי הראשון שצולם במצרים". ייתכן כי הסרט הזה גם מחזיק בתואר "הסרט הישראלי היחיד שצולם בחולון ובקהיר בו זמנית".

מדובר בסרט השלישי והאחרון בטרילוגיית "קוני למל" בכיכובו של השחקן מייק בורנשטיין, שהחלה בשנות ה-60, בכיכובו של קוני למל, החסיד החייכן והמגמגם. מרבית הסצינות בסרט זה צולמו בשטחו של בית הספר החקלאי מקווה ישראל שלבש צורה של כפר חסידי. מספר מועט של סצינות צולמו בשדרות ירושלים ובדרום חולון.

"קוני למל בקהיר". צולם בחולון ובקהיר בו זמנית

במרכז עלילת הסרט רבי קוני למל, שהפך לרב מלמד בקהילה של חוזרים בתשובה, נשלח על ידי רבו אל קהיר שבמצרים על מנת למסור לקהילה היהודית שנשארה בה ספר תורה, שבתמורה לו יקבל אוסף של מטבעות עתיקות מתקופת בית ראשון ששוויין מוערך במיליון דולר.

סצינת הסיום של הסרט צולמה כולה בתוך האיצטדיון של קבוצת הכדורגל העירונית של חולון אשר נמצא ברחוב הלוחמים. באותה סצינה נפגש רבי קוני עם הכנופיה שסוחטת אותו למסור לידיה את המטבעות בתמורה לשחרור שני בניו שחטפה. כאשר מסרבים הפושעים לשחרר את הילדים והמצב נראה אבוד, יוצא מן היציעים צבא של מאות חסידים אשר תופסים את הפושעים ומשחררים את הילדים ואת הכסף.

"מי האבא?"  – פארק פרס ובית הספר ניב

הסרט "מי האבא?" יצא לאקרנים ב-1996. דני לב (בגילומו של דובי גל) הוא פקיד בכיר במשרד ממשלתי, אשר מחפש אחרי שקט ושלווה בחייו. זה עתה רכש דירה חדשה והוא מנסה לתמרן בין המשכנתא, מקום העבודה וחיי המשפחה עם שני ילדים שיש להם דעה בכל עניין. אל תוך מהומת חייו של דני פורצת יפהפיה זרה, עולה חדשה מרוסיה, עם בטן ענקית ומים שכבר ירדו, המתיישבת במכוניתו ופוקדת עליו להביאה במהירות לבית החולים.

מכאן הסיפור רק הולך ומסתבך. עקב העובדה שאישה היולדת אינה נשואה ואינה יודעת מי האב, היא מחליטה ברגע של ייאוש לתבוע אבהות מדני לב אשר הסיעה בנדיבות אל בית החולים. עקב כך, מר לב הנשוי ואב לשני ילדים מקסימים, מחליט לקיים בדיקת אבהות כדי להסיר את האיום לדרישת תשלומי מזונות ממנו. את הבדיקה הוא עובר בהצלחה אולי בהצלחה יתרה, כיוון שאמנם הוא מצליח להוכיח כי הוא אינו האב הביולוגי של התינוק שנולד לאישה הרוסיה, אך באותה הסיטואציה הוא מגלה כי הוא גם אינו אבי שני ילדיו, ולמעשה אינו יכול להיות אב כיוון שהוא עקר.

"מי האבא". חולון בשנות ה-90

אז נפתחת תיבת לה פנדורה משפחתית וסודות מן העבר נגלים לנגד עיניו כאשר הוא מנסה להבין אם כך מי הוא אביהם של שני אלה שגידל כילדיו. כל מני מחשבות קשות רצות לו בראש על אשתו ומעלליה, עד שלבסוף הוא מגלה כי הסוד הנורא.

רוב רובו של הסרט צולם ברחובותיה של חולון. בין הסצינות הרבות שבסרט ניתן לראות מבט תיעודי של חולון בשנות ה-90. אזור צילום ששימש את הסרט הוא פארק פרס בתקופה שעוד טרם נקרא כך, והיה בסך הכל לא יותר מטיילת אחת גדולה ברחוב מפרץ שלמה. בסרט נראה היטב האזור שכיום פועל בו מתחם "לה פארק" שהיה אז ים של חולות נודדים. האטרקציה המרכזית של הפארק היתה הדינוזאור הענק שמופיע בענק. בנוסף, מספר סצינות שבהן נראים ילדיו של מר לב בבית הספר צולמו בתוך בית ספר ניב אשר נמצא ברחוב שער ציון 9, בימים של לפני שיפוץ המבנה והחצר שלו.

"לופו" – מכון הרישוי חולון

הסרט "לופו" משנת 1970 מספר את סיפורו של לופו העגלון הפולני אשר מתגורר בשכונת מנשיה בתל אביב ושולח את ביתו היחידה לצבא. ידידו הטוב ביותר הוא חוזליטו, סוסו הזקן. סרט זה נחל הצלחה  אדירה בקופות וסלל את הדרך לתקופת תור הזהב של הקולנוע הישראלי בשנות ה-70 עם סוגת סרטי הבורקס. למרות שבסרט זה היו מאפיינים של סרט בורקס, הוא כונה סרט "גפילטע פיש" כיוון שדמות הגיבור שלו היתה אשכנזית יידית.

הבמאי מנחם גולן מחליט ללהק לתפקיד לופו שחקן צעיר ודי אלמוני, יוצא להקת פיקוד דיזנגוף בשם יהודה ברקן, בן 24 בסך הכל. ברקן הצעיר וחסר הניסיון הקולנועי נכנס בכשרון רב אל נעליו של לופו הקשיש ובכך סולל את דרכו אל קריירת קולנוע של יותר מ-20 סרטים שתזכה אותו 45 שנים מאוחר יותר בפרס על מפעל חיים.

מספר סצינות בסרט צולמו במכון הרישוי בחולון שהיה אז בחיתוליו כשברקע מופיע לו רחוב הלוחמים כפי שנראה לפני יותר מ-47 שנים. אגב למי שלא יודע, במציאות חוזליטו הסוס גולם על ידי הסוסה שושנה.

"הללויה" – כיכר ויצמן

הסרט "הללויה" משנת 2003 היה קומדיה נוסטלגית מטורפת המתרחשת בשנת 1979, ביום שבו נערך האירוויזיון בישראל בפעם הראשונה. שוקי ונטורה (ציון ברוך) מחליט להימלט מבסיס המילואים בסיני בדרכו לחולון כדי לצפות עם חברתו מילי באירוויזיון ולבקש את ידה מאביה הקשוח, ועם זאת חובב האירוויזיונים, גרשון (מוטי גלעדי). כדי להגיע לחולון, נאלץ שוקי לגנוב את מכונית הסוסיתא האהובה של מפקדו המופרע, רב סרן מגן דוד (טל פרידמן) המשווע למעט אקשן בגזרה מאז נכפה עליו כמפקד לציית להסכמי השלום בין ישראל למצרים, שנחתם ימים אחדים קודם לכן. מלווה על ידי מילואימניק מסטול, פותח מגן דוד במרדף אחרי שוקי, שאליו נקלעים בעל כורחם סוחר חשיש זקן, מתנדבת הולנדית, שוטר צבאי הומוסקסואל והרקדן הראשי של להקת ג'ינגיס חאן הגרמנית.

כרזת הסרט הללויה

המרדף הארוך, המתובל בלהיטי האירווזיון הגדולים של שנות השבעים ובראייה פרודית של המיתוס הצה"לי, מגיע לסיומו במפגש הבלתי נמנע בין הגיבורים בכיכר ויצמן בחולון, מתחת לביתה של מילי ורגע לפני ההכרזה על "הללויה" כשיר הזוכה באירוויזיון.

הדקות האחרונות של הסרט צולמו בכיכר וויצמן האמיתית בחולון. יוצרי הסרט ניסו לתת אווירה לצופים אווירה שתדמה את שנות ה-70 באמצעות מכוניות ולבוש מאותה התקופה. ניתן לשער כי היוצרים בחרו בקפידה את כיכר ויצמן כלוקיישן עבורם, הן בגלל צורתה והן בגלל סביבתה אשר רובה נשתמרה בצורתה המקורית מאז שנות ה-70. יחד עם זאת, חדי העין ישימו לב כי מדי פעם קופצים לעין כמה פרטים ברקע הפריים, אשר מסגירים את התקופה האמיתית שבה צולם הסרט.

"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"  – שכונת ג'סי כהן

סרט הקולנוע יצא לאקרנים בשנת 2011 והביא את סיפורם של תושבי השכונות הקטנות אשר אור הזרקורים אינו מתמקד בהם. סימיקו (ציון ברוך) הוא בחור צעיר אשר מתגורר בשכונת ג'סי כהן בחולון ועובד לפרנסתו בחומוסיה שבמרכז המסחרי. חלומו הגדול הוא ליצור סרט קולנוע מצליח.

"סימיקו הקטן". זרקור על ג'סי כהן

לאחר שסיים בהצטיינות את קורס הקולנוע שבמתנ"ס השכונתי, מחליט סימיקו להפוך את חלומו למציאות ומתחיל ליצור סרט עלילתי באורך מלא באפס אמצעים. אל המשימה הוא מגייס את חבריו ושכניו תושבי השכונה, אשר לא כל כך מתלהבים מהרעיון אך משתפים פעולה. ארוסתו (נטע גרטי) לא כל כך אוהבת את הרעיון שסימיקו מתעסק בקולנוע ומעדיפה שבמקום זאת יתרכז בהכנות לחתונתם.

סרט זה המשיך את קווי העלילה שאפיינו את סרטי הבורקס והמלודרמות העממיות שנוצרו בישראל בתקופת שנות ה-70. בין האתרים הרבים שמופיעים בסרט בולט במיוחד המרכז המסחרי הישן שבג'סי כהן אשר בו פעל בעבר קולנוע רון המיתולוגי.

בראיון ל-Ynet משנת 2011 תיאר במאי הסרט אריק לוביצקי את חוויותיו מהצילומים בשכונת ג'סי כהן: "הצילום והשייכות לשכונת ג'סי כהן היו חלק מהסרט. שיתוף הפעולה, ההוויה של האנשים והחלום שלהם להיות בתוך הסרט, נתנו את כל הצבע. ימים שלמים היינו מוקפים בעשרות ובמאות של אנשים. הרבה פעמים זה היה חלק אינטגרלי מהסרט. גם לצלם אותם, גם לבחור חלק מהם לדברים ספציפיים. זה מקום שמהווה את ישראל של פעם – השייכות, הביחד, בית הקפה השכונתי. הדברים האלה מאוד קסמו לי".

"הבורר", "מתים לרגע", "בני ערובה" – בית החולים וולפסון

בית החולים וולפסון בצפונה של חולון שימש כאתר צילומים של סדרות טלוויזיה רבות. סביר להניח שאחת הסיבות לכך היא עיצובו הפשוט למדי שלא השתנה מאז שנות ה-70 אשר מקנה אווירה דרמטית שהיוצאים מחפשים. כך, סצינות שלמות של הסדרה "הבורר" צולמו בשטח בית החולים וסביבתו. הסדרה "מתים לרגע", אשר רובה ככולה מתרחשת בתוך בית חולים, צולמה אף היא בבית החולים וולפסון, למורת ששמו לא מוזכר בה. סדרת דרמה נוספת שחלקים ממנה צולמו בבית החולים היא "בני ערובה" .

"הפיג'מות", "החיים זה לא הכל", "השיר שלנו" – אולפני בודקאסט

חולון בשנים האחרונות הפכה לבית של יצירות טלוויזיוניות שצולמו בה במסגרת אולפני בורדקאסט ששוכנים ברחוב המלאכה. אחת הבולטות בהן היא "הפיג'מות" – קומדיית המצבים הראשונה לילדים שעלתה לשידור לראשונה ב-2003.. לימים היא קיבלה את התואר "קומדיית המצבים הארוכה בתולדות הטלוויזיה הישראלית". הסדרה עוקבת אחרי קורות חייהם של שלושה חברי ילדות נתנייתים: אילן הרגיש, קובי הרעב ועודד הדביל. השלושה מקימים את להקת הפיג'מות ועוברים לגור בעיר הגדולה ת"א בתקווה שעתה יצליחו להיות מפורסמים.

"הפיג'מות". נווה ארזים ושיכון מפדה

לאור הצלחת העונה הראשונה ששודרה ביולי-אוגוסט 2003 ומנתה 23 פרקים, החליטה הנהלת ערוץ הילדים בראשית 2004 לצלם עוד 39 פרקים שפוצלו לשתי עונות. למרות שעלילת הסדרה כולה התרחשה בעיר תל אביב בכתובת הבדיונית מאז"ה-פינת מאפו, היא מעולם לא צולמה בה (למעט שתי סצנות בפרק הסיום של העונה הראשונה). שלוש העונות הראשונות של "הפיג'מות" צולמו באולפנים ארעיים וכל צילומי החוץ של עונות אלו נערכו בקריית בן גוריון שבחולון ובפרט בגן הבנים.

החל מהעונה הרביעית ואילך, צולמה הסדרה באולפני ברודקאס ברחוב המלאכה בחולון. רוב צילומי החוץ של הפיג'מות צולמו בשכונות נווה ארזים ושיכון מפדה. בנוסף לסדרה הפיג'מות, צולמו באולפני ברודקאסט גם קומדיית המצבים "החיים זה לא הכל" (החל מהעונה החמישית) והטלנובלה המוזיקאלית "השיר שלנו". סצינות חוץ רבות של הסדרה "החיים זה לא הכל" צולמו בשכונות נאות יהודית וקריית שרת.