"תמיד חלמתי להיות מורה אך לא תיארתי שזה יהפוך לסיוט הגדול של חיי". כך פותחת א' (השם המלא שמור במערכת), מורה מחנכת בכיתות ז'-ט' בבית ספר שש-שנתי בחולון. 15 שנה היא קמה כל בוקר ויוצאת את ביתה אל מה שהאמינה צריך היה להיות ייעוד חייה, אבל המציאות שינתה את פניה והמקצוע, שלו הקדישה את מיטב שנותיה, סטר על פניה.
דבריה של א' מובאים פה כפי שמסרה אותם אחד לאחד ומהווים תמונה קשה של זילות מקצוע ההוראה, תמונה שהיא מראה לפני הדור, פנינו ופני הילדים של כולנו ולעולם ערכים שהולך ונעלם, עולם שאלימות מילולית ופיזית היא חלק משגרת יומו.
רוצים להישאר מעודכנים? הורידו את האפליקציה שלנו:
"תמיד הייתי תלמידה טובה, הוצאתי ציונים טובים והורי היו מאושרים. בבית הספר אמרו לי המורים, עם הציונים שלך תוכלי להתקבל לכל מגמה שתרצי באוניברסיטה. התגייסתי לצה"ל, שירתי כמשקית ת"ש וטיפלתי באינספור מקרים של משפחות קשות יום ובנערים טובים שנפלטו מהמערכת כי אף אחד לא הקשיב להם. אט אט התגבשה בי ההחלטה שאני מעוניינת לעסוק בהוראה ולהקדיש את חיי לחינוך ולעזור לכל אלה שהמערכת כשלה איתם", מספרת א' כיצד גמלה בה ההחלטה להיות מורה בישראל.
"ואכן כך היה, ניגשתי ללימודי ההוראה שאותם סיימתי בהצטיינות, עשיתי את הטיול הגדול לדרום אמריקה, חזרתי, הכרתי את הגבר של חיי, התחתנו ונולדו לנו שני ילדים מקסימים. עד כאן מסלול שגרתי. לאחר מספר שנים שבהן גידלתי את ילדי וייצבתי את משפחתי, יצאתי להגשים את החלום להיות מורה. החלטתי ללכת בבית ספר על-יסודי כי האמנתי שילד בגיל ההתבגרות חווה המון קשיים שאיתם אוכל להתמודד ולהצמיח מכל ילד את המיטב. הגשתי מועמדויות במספר בתי ספר, בכולם קיבלו אותי בשמחה ולבסוף החלטתי ללמד בבית ספר קרוב לביתי, בחולון, והשיקול היה להיות קרובה לילדיי".
"איזה מורה כלבה"
"היום הראשון הגיע ואיתו התרגשות עצומה בדיוק כמו של ילדה בכיתה א'. הכיתה הראשונה שהציבו אותי כמחנכת היתה של תלמידי כיתה ז', שאיתם הייתי אמורה להמשיך ללמד עד כיתה ט'. בימים הראשונים התלמידים בחנו אותי ואני אותם וההחלטה היתה לייצר מין דיסטנס ביני לבינם אך יחד עם זאת לתת להם להרגיש שאני לצידם בכל בעיה. ואכן, החודש הראשון עבר בקלות והתלמידים אכן אהבו אותי, אך לאחר כחצי שנה, מספר תלמידים שלא היו מצטיינים במיוחד החלו לזרוק לעברי קללות במהלך השיעור. זה החל ב'איזה מורה מטומטמת את' והמשיך ב'איזה מורה כלבה'.
רוצים להישאר מעודכנים?
"כששמעתי את המילים לראשונה, דאגתי להשתיק אותם תלמידים והם נענשו בהתאם, אך שהשתקתי את אלה, תלמידים אחרים העזו לקלל ושוב נקטתי בגישה של חוסר סובלנות כלפי התלמידים והרחקתי אותם מהכיתה. כששאלתי בחדר המורים את המורים האחרים אם הם נתקלו בבעיות דומות, הם גיחכו לעברי ואמרו: 'הלו, את לא קולטת באיזה עולם אנו חיים היום? לילדים הכל מותר וזה מתחיל מהבית. ברור שגם לנו זה קורה, אבל קחי בקלות, הכל עובר'.
"כשהגיעה עת אסיפת ההורים והילדים שאיתם התעמתי הגיעו עם הוריהם, השיחה לא הייה נעימה ונגררה להרמות קול מצד ההורים, עד שנאלצתי לערב את מנהל בית הספר שניסה להרגיע את העניינים. מאוחר יותר ניגשתי אל משרדו של המנהל ושטחתי בפניו את בעיות המשמעת הקשות שבהן אני נתקלת, הוא הרגיע אותי ואמר: 'לא כל האצבעות שוות וכל מקרה לגופו'. הוא ביקש ממני לגלות אורך רוח, וכך עברו להן השנים ואיתם גם גיליתי סוג של חוסן נפשי ועמידות בפני קללות ושאר הערות עוקצניות".
הקללות החריפו לאלימות פיזית
"תמיד אמרתי לעצמי שאני רוצה לעשות הפרדה בין הבית לבין העבודה, וכך היה. בעלי, שעמד לצידי, הבין אותי בימים שמצב רוחי היה ירוד אחרי עוד יום קשה בבית הספר, ולמרות שלא דיברתי ולא סיפרתי הרבה, הוא ידע לחבק ולתמוך ונתן לי את הכוחות להמשיך.
"היום אני מלמדת זו השנה ה-15, אבל בשנה שעברה הגעתי לנקודה שבה כבר לא יכולתי יותר, נקודת אל-חזור. אמרתי די, אני לא יכולה עוד. לקללות הקשות ולדיבור המזלזל נוספו בשנים האחרונות גם ביטויי אלימות פיזית כמו טריקת דלתות והשלכה של כיסא או שולחן לרצפה כדי להבהיל, דבר שערער את הביטחון העצמי שלי ועורר בי שאלות: לאן נגיע? עד מתי אחכה, עד שיתקיפו אותי ואפגע גם פיזית? נמאס לי להבליג.
"השנה החלה ככל שנה עם בחינה שלי ושל התלמידים במשחקי כוח שאליהם הורגלתי בעבר, אבל החלטתי להיות תקיפה וקשוחה ולהראות לתלמידים מי, כמו שאומרים, בעל הבית. מצידי, שיקראו לי הרעה, שיקראו לי איך שהם רוצים, אבל אני רוצה לחזור הביתה בשלום. אימצתי משטר של אפס סובלנות – אם מישהו עשה משהו לא לעניין, נהגתי כלפיו בתקיפות, זה הגיע לצעקות, זה היה לי קשה, אבל לא היתה לי ברירה, עמדתי על שלי וראיתי שזה מצליח וכל כך שמחתי.
"עבר חודש ואז, אחד התלמידים קם ונעמד בכיתה באמצע השיעור. הוריתי לו לשבת ואז הוא תפס כיסא, זרק אותו לעברי בזעם ואמר לי: 'מי את שתגידי לי מה לעשות?!'. אני קפאתי על מקומי – הכיסא פספס אותי בסנטימטרים, ראיתי את המוות בעיניים, הוא יכול היה לפגוע לי בראש ולגרום לפציעה קשה, היו תלמידים שקמו לגונן עלי. הרגשתי כמו במלחמה. לכיתה הגיעו מספר מורים ונוצרה מהומה לא קטנה, אני הודעתי שאם התלמיד לא יורחק מיידית מהלימודים, אני עוזבת לאלתר. ואכן, התלמיד הורחק אבל בסערת הרגשות שנמצאתי בה, ניגשתי לשיחה עם המנהל והודעתי לו: זו שנתי האחרונה כמורה. אני לא רוצה לקלקל לך או לתלמידים את השנה ולכן אסיים אותה, בתנאי שבבית הספר ינקטו באפס סובלנות כלפי כל גילוי אלימות. זה היה הסיכום של עם מנהל בית הספר, שניסה לשכנע אותי לחזור בי מהחלטתי, אך אני הבנתי שהשלמות הפיזית והנפשית שלי חשובה יותר. אני לא רוצה להגיע פצועה הביתה אלא להישמר בריאה ושלמה עבור משפחתי וילדיי".
"הכל מתחיל מהבית"
"שאלתי עשרות מורים האם הם נתקלו בגילויי אלימות, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, חוו אלימות מילולית ופיזית מצד התלמידים. המשכתי לחקור וגיליתי שכל הילדים שביטאו אלימות הגיעו מבתים עם בעיות במשפחה, ממשפחות שהאלימות בהן היא דבר שבשגרה. אז כן, הכל מתחיל מהבית.
"לאחר אותה תקרית וההחלטה לעזוב את ההוראה, ניהלתי שיחה גלויה עם בעלי שבה פרשתי בפניו את שעבר עלי בשנים האחרונות. בעלי גילה הבנה מוחלטת אלי, אהבה וחמלה אבל היו גם בבית שלנו מספר בעיות ובראשן, הבעיה הכלכלית. כחלק מחשבון הנפש עשיתי גם חשבון כלכלי והבנתי שאם אתפטר, זה יגרום לבור כלכלי בתקציב הבית, ולכן אשאר בהוראה. זו גם הסיבה היחידה שבגללה איני נחשפת בשמי ועם תמונתי. אני לא עושה את זה כי אני לא רוצה שיפטרו אותי. אני זקוקה למשכורת ולביטחון כלכלי לפחות בשלב זה של חיי".
א' מסיימת את המונולוג הקשה בקול חנוק: "מאז אותה תקרית אלימה בבית הספר, יצאה לי תדמית של מורה קשוחה שלא מוותרת על כלום, והתלמידים לפתע מגלים כלפי יראת כבוד. זה לא מה שרציתי. החלום שלי היה להיות החברה של התלמידים ולהיות זו שעוזרת להם לפתור את הבעיות אך המציאות של ימינו כל כך כואבת, מעמד המורה נשחק, גם במשכורת וגם בהערכה ובכבוד שהמורים אינם זוכים לקבל מהתלמידים ובמיוחד מההורים, שלא מגבים את המורים. ההורים חושבים שאם ישלחו את ילדיהם לבית הספר, הבעיות ייעלמו מעצמן, אבל זה לא באמת קורה.
"המזל שלי הוא שילדיי לא ראו דבר מכל המצוקות שחוויתי במהלך השנים בעבודתי כמורה, ובזכות בעלי האוהב זכיתי לעבור את התקופות הקשות בחיי. העצה שלי למי שמתכוון ללמוד הוראה ולהיות יום אחד מורה בישראל: תחשבו פעמיים, רק אם אתם חזקים נפשית – לכו על זה. אם לא – לכו ללמוד מקצוע אחר".
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
התנהגות דוחה של ילדים שלמדו מההורים העבריינים שלהם להתנהג ככה.
תהיי חזקה.
אילנה טפליצקי
קראתי בכאב לב. המורה מתארת מציאות איומה ונראה אך רואה רק פן אחד שלה. זה לא תמיד ההורים; הבית; זו גם המערכת המשעממת, המתכת שאינה שיכת בשום דרך לעולם העכשוי מערכת שמתייחסת אל מכלול התלמידים כאילו היו מקשה אחת ולא מספקת גיוון ותכנים שונים שעשויים לעניין תלמידים. לא כל תלמיד מסוגל לשבת ליום לימודים ולפי מערכת נוקשה לעבור מהסטוריה למתמטיקה לאנגלית לספרות וכך הלאה. איפה הטכנולוגיה, האמנות; המוזיקה , האומנות ועוד. גם הילדים משתגעים . ובחברה גסה ואלימה כמו שלנו הם מרשים לעצמם להתנהג כמו שרואים ושומעים סביבם כל הזמן. ובית ספר איבד את השליטה. אין סנקציות משמעותיות. להרחיק ילד ליום או לשבוע זה ממש ממש לא עונש מרתיע. וזה , לצערינו, כל הסנקציות שיש.
וגם המורים נשחקים מהר מאד ומאבדים כוח וסבלנות. כי כמה אפשר להלחם ולנסות שוב ושוב. משיעור לשיעור לשיעור עם מאסות של ילדים לא מעונינים, לא מחונכים, חסרי יראת כבוד כלשהי . הכל רקוב במערכת החינוך.
כמו שנאמר חינוך חובה חינם זה ראשי תיבות של חה חה חה.
וכך מתפתח לו מוסד חדש של בתי ספר יחודיים פרטיים שהורים בעלי אמצעים שולחים לשם את הילדים ומוותרים בשמחה על חינוך החינם החה חה חה. לא חינם ובטח לא חינוך.
סמיר
אני מורה כבר 10 שנים וזו השנה האחרונה שלי
משנה כיוון ומקצוע כי מה שתארת פה בדיוק מה שני חווה.נמאס להיות שק אגרופים לילדים ולהורים ולמנהל