אלמנה בת 83, המתגוררת ברחוב המעלות בחולון עם שני בניה הסובלים משיתוק מוחין, זכתה בערעור נגד חברת חלמיש ולא תפונה מביתה להוסטל. בית המשפט העליון קבע כי תושבת חולון לא תפונה לדיור שיקום ולהתחדשות שכונות בע"מ מביתה, כפי שנדרשה לעשות על ידי חברת חלמיש לדיור.
משנת 1969 התגוררה האישה עם בעלה ותשעת ילדיהם בדירות שונות ביפו. בני הזוג וילדיהם היו מוכרים לגורמי הרווחה. המשפחה נחשבה כבר אז לקשת יום, בין השאר בשל הצפיפות הגדולה שבה התגוררה ועל רקע בעיות בריאות של בני הזוג, ובפרט של הבעל שנפגע בתאונת עבודה כפועל בניין וסבל ממוגבלות פיזית ונפשית. בנוסף, כמה מילדיהם היו אף הם בעלי מוגבלויות. שני בני הזוג ידעו קרוא וכתוב ברמה בסיסית בלבד, והדבר הקשה עליהם מאוד לשתף פעולה עם גורמי הרווחה ולהבין את זכויותיהם וחובותיהם.
בשנת 1980 פונתה המשפחה מביתה מיפו. על חברת חלמיש הוטל למצוא למשפחה פתרון מגורים חלופי שיענה על צרכיה. עבור הזוג נרכשה דירה בסכום של 2,200,000 לירות על ידי "חלמיש" ומאז היא רשומה בבעלות החברה.
רוצים להישאר מעודכנים?
37 שנה לאחר כניסת המשפחה לביתה ברחוב המעלות בחולון, התבקשה הקשישה לפנותה. בדירה מתגוררת הקשישה יחד עם מספר בני משפחה נוספים, ובהם שניים מילדיה שהם בעלי מוגבלות בשיעור של 100% נכות. דמי השכירות החודשיים שמשלמת הקשישה ל"חלמיש" עומדים כיום על 1,400 שקל לחודש.
עם זאת, בשנת 2010 דרשה "חלמיש" מהקשישה לשלם דמי שכירות על סך 69,230 שקל ולפנות את הדירה. לטענת "חלמיש", הדיירת לא עמדה בתשלומים על פי חוזה השכירות, לרבות שכר דירה ותשלומי ועד בית, ולכן "חלמיש" זכאית לבטל את החוזה ולדרוש ממנה לפנות את הדירה.
"חלמיש רימו את הבעל שלא ידע קרוא וכתוב"
נציג חלמיש, מר מרדכי בלנגה, עובד בחלמיש משנת 1979, העיד כי "הדירה ניתנה לבני הזוג בתנאי שכירות. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי הזכויות של בני הזוג בנכס ביפו היו מוטלות בספק, וכי 'חלמיש' גבתה לאורך כל השנים את דמי השכירות עבור הדירה מכספי הפיקדון, ואף שילמה את דמי ועד הבית והוצאות ההחזקה של הרכוש המשותף בבניין שבו נמצאת הדירה".
עו"ד שמואל כהן, שייצג את הקשישה התובעת, טען בבית המשפט כי "נציג 'חלמיש' רימה את בעלה המנוח של האישה המתגוררת בבית בכך שגרם לו לחתום על דברים שלא הבין את פשרם והפציר בו שלא לשכור את שירותיו של עורך דין לעניין". בהקשר זה טענה הקשישה כי עובדי "חלמיש" הפעילו באותה עת "לחצים כבדים עליה ועל בעלה".
בתגובה טענו בחברת חלמיש כי הם "מתחייבים למצוא לה פתרון דיור המתאים למגוריה בלבד (במתכונת של דירת שני חדרים או הוסטל), אך לא לצורכי ילדיה ובני משפחה אחרים המתגוררים עימה". עוד נטען כי קיימת מצוקה בדיור הציבורי וכי "משפחות מרובות ילדים ממתינות בתור לקבלת דירה".
בית המשפט העליון: "מדובר באישה שבעת תלאות"
בית המשפט העליון דן בסוגיה בשנים האחרונות ולאחרונה ניתן פסק הדין שבו נטען: "מדובר באישה באה בימים ושבעת תלאות. כ-37 שנה היא גרה בדירה שבבעלות 'חלמיש', וזאת בתמורה להפקדה מראש של כשליש (לפחות) מערך זכויות הדירה. שכר הדירה כאמור שולם מפיקדון זה שנוהל בשליטה מלאה של 'חלמיש' וכלל את דמי הפינוי שניתנו למשפחה. לאישה אין כל אמצעים נוספים. תנאי החיים שלה הם צנועים. היא ובעלה המנוח התקיימו מקצבאות בלבד והמשפחה מנהלת רמת חיים צנועה ובסיסית למדי, אין בבעלותם רכב, בני הזוג אינם עובדים והריהוט בדירה פשוט ביותר".
עוד מצוין בפסק הדין כי בית המשפט אינו יכול להתעלם מ"הנסיבות המיוחדות של המקרה, ובכללן מוחלשותם המיוחדת של בני הזוג וההסדר החריג בין הצדדים שבמסגרתו המשפחה פונתה מנכס אחר והפקידה מראש כשליש (לפחות) מעלות הדירה בתמורה להתגוררות בה בפיקדון, שנוהל כאמור על ידי חלמיש".
בית המשפט העליון סבר שמכלול נסיבות העניין, ובכלל זה הפרשנות של מערך החוזים והפרת חובת ההגינות והנאמנות כלפי בני הזוג, מובילים למסקנה כי האישה אמנם אינה בעלת הדירה, אך זכאית להוסיף ולהתגורר בה עד אריכות ימיה כבת רשות. זאת ועוד, פסק הדין קבע כי התובעת זכאית להוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 שקל.
ורד
רחמנות בבית המשפט סוף סוף
ישר כוח